איזה אבי? אבי שלנו?!

“אבי פרץ? לא, לא הזמר. אז מי, ההוא משדרות? נו, מה איתו? הוא מאמן בליגה ג’ או משהו, לא?”

אם השם הזה לא נשמע לכם מוכר, כנראה שיש לי המלצה חמה בשבילכם. אבי פרץ רבותיי, הוא כל מה שאנחנו רוצים להיות. אבי פרץ הוא המראה של כולנו. החיבור שלנו למשפחה, לבית, לשורשים. אותה מחויבות למי שגידל אותנו, לשכונה שלנו, לסביבה ולחברים. המחויבות לסמלים, למקום בו הפכנו להיות מי שאנחנו.

קרדיט לאתר sderonet.co.il צילום ארכיון: אורי גבאי

אבי פרץ הוא גם כל מה שאנחנו הכי חוששים ממנו. סמל לקושי היומיומי, לאתגרים שכל אחד מאיתנו נאלץ להתמודד עמם, בעל כורחנו, במירוץ החיים הישראלי הבלתי נגמר. אבי פרץ הוא אחת הדמויות המרכזיות בסדרה חדשה שעלתה לפני מספר שבועות בערוץ “כאן” 11 בשם “ליגה ג“. סדרת דוקו מלוטשת להפליא אשר מדברת, בין היתר תתפלאו, גם על כדורגל.

ליגה ג’, ליגת הכדורגל המקצוענית האחרונה בישראל, ידועה לרוב לשמצה. אם ביציעי הליגות הבכירות היה נהוג לצעוק לקבוצה היריבה קריאות “ליגה א’! ליגה א’!” כסימן לגנאי ואיכות נמוכה, תארו לכם מה היא ליגה ג’ עבור אוהדי הכדורגל הישראלי. סמל החובבנות, ליגה אשר עולה לכותרות לרוב בגלל גילויי אלימות או בעיות תקציביות ופחות בגלל הישגים ספורטיביים.

 

מאז שעלתה הסדרה לאוויר, נתקלתי בהמון תגובות, רובן חיוביות מאוד, בקרב אוהדי הכדורגל הישראלי המושבעים. החיבור לקהל יעד זה הוא ברור וטבעי. התגובות המעניינות יותר מגיעות דווקא מקהל הצופים שאינו אוהד כדורגל קלאסי. שם המפגש בין התוכן והביצוע המעולים, לבין הנושא והאנשים בהן עוסקת הסדרה, מרתק בעיניי. “ליגה ג” רבותיי, היא לא סדרה על כדורגל, היא סדרה עלינו.

פעמים רבות שואלים, מה ישראלי בעיניך? מיהו ישראלי בעיניך? ובכן, אנחנו הישראלים אוהבים לחשוב שאנחנו מיוחדים, שאנחנו שונים, ואלוהים כמה שאנחנו צודקים. אז נכון, לא אנחנו המצאנו את חיי הרחוב, את קשיי היומיום, את אתגר החיים, אפילו שרבים מאיתנו די בטוחים שכן. אנחנו גם לא המצאנו את הכדורגל הספק מקצועני ספק חובבני המשוחק בליגה הנמוכה בה מאמן אותו אבי פרץ.

via GIPHY

אנחנו הישראלים טועים לחשוב שאנחנו אומת הכדורגל, או לפחות בעשירייה הראשונה באירופה, אם לצטט איזה מנהל כדורגל שהיה פה פעם. הייחודיות הישראלית היא לא בפרי ההמצאה, אלא באופן ההסתכלות על המציאות שלנו. היכולת של אדם להסתכל אל תוך ביתו או למאמן להסתכל לתוך חדר הלבשה של קבוצה בליגה ג’, ולראות בעולמו שלו הקטן והאישי, עולם ומלואו – זוהי ישראליות.

את אותן אש ולהבות שאנחנו רואים במדינתנו הצנועה והקטנה, את אותו רעש שרואה אוהד כדורגל ישראלי בעיניו במשחק עם יציעים חצי ריקים, כך רואה כל אחד מאיתנו את ענייניו האישיים. הכדורגל כאן הוא בסך הכל תפאורה להצגה גדולה יותר על החיים המוטרפים שלנו.

Credit to Pixabay

נכון, הכדורגל שלנו סובל מאותן התחלואות שלנו כחברה, אך הוא גם נהנה מתשוקה עזה של אוהדים, שחקנים ומנהלים. מבט פשטני על הסדרה מגלה ארגון כדורגל רעוע, שחקני כדורגל שלא תמיד מכבדים את המקצוע אליו הם שואפים, או לפחות שאפו איפשהו בהיסטורית הספורט הקצרה שלהם.

מבט עמוק יותר, מעמיד את הצופה מול המציאות שלו עצמו. האם עשית מספיק כדי להגשים את החלומות שלך? האם ויתרת במקום בו היית צריך להילחם? האם אתה נכנע לדפוסי התנהגות אישיים שמביאים אותך בדיוק למקום ממנו חששת כל כך? נדמה כי גיבורי הסדרה חשים פעמים רבות תחושה של חוסר אונים, מבוי סתום. תחושה שכולנו יכולים להזדהות איתה ואפילו די בקלות.

 

הליגה הנמוכה הזו, בה רוב השחקנים לא יתקדמו לכדי קריירה מקצוענית, אינה מושכת קהל רב או עניין מיוחד, אך דווקא היא המקום בו הסיפור של הכדורגל ומהו עבורינו האוהדים, הוא הטהור ביותר.

כאן לא כסף ולא אינטרסים משחקים את התפקיד המרכזי אלא דווקא האהבה והרגש. אותן רגשות המכתיבים את יומם של האנשים, את הדבר שמעלה בסוף יום את החיוך האמיתי על פניהם. זהו סיפור על אנשים ועל תשוקה. אותה גאווה מקומית ויצר פנימי, לעתים בלתי מוסבר, שמביא את כולנו לשיר, לדבר, לצחוק ולבכות כדורגל.

(קרדיט לערוץ היוטיוב של “כאן” 11)

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!