אז מי באמת ניצח? גאידמק או לה-פמיליה?

השבוע ישבתי לצפות בסרט התיעודי “טהורה לעד” אחרי שמצאתי אותו במרתפי ה-VOD שלי.
הסרט מספר את סיפורה של בית”ר ירושלים בעונת 2012-13. אני מניח שרובכם מכירים את הסיפור, אבל בכל זאת ניתן תקציר.

כבר מתחילת העונה היה ברור שזו תקופת הדמדומים של שלטון גאידמק בקבוצה, אחרי שהוא נכשל בניסיונו למנף את ההשקעה ואת האליפויות שהביא לבית”ר, לטובת זכיה בבחירות לראשות עיריית י-ם. בנוסף, משאביו הכספיים הידלדלו ומנגד התביעות המשפטיות הלכו ונערמו. בית”ר התחילה את העונה טוב והיתה בצמרת, אלא שבאמצע העונה היא צירפה שני שחקנים צ’צ’נים וההידרדרות של הקבוצה החלה. הקהל, בראשות ארגון לה-פמיליה, לא הסכים לקבל את שני המוסלמים והתחיל במחאה אלימה וקולנית ששיאה היה שריפת מועדון הקבוצה בשכונת בית וגן. הקבוצה הידרדרה לפלייאוף התחתון ונשארה בליגה רק אחרי תיקו אפס מתוח במגרשה של היריבה השנואה, נציגת העולם המוסלמי והערבי, בני סכנין.

2לה פמיליה ביתר ירושלים
קרדיט : דף הפייסבוק הרשמי של ארגון לה פמיליה

הסרט אמנם עוקב אחרי שני השחקנים הזרים, זאור סדאייב (חלוץ בן 23) וג’יבראיל קדאייב (בלם, 19), אולם הגיבורים האמיתיים שלו הם מנכ”ל הקבוצה, איציק קורנפיין, והקפטן אריאל הרוש, שיצגו את ההנהלה ותמכו בשני הזרים, והשחקן הצעיר אופיר קריאף, שהביע את הערכתו לאוהדים וכך זכה באהבתם. בניגוד אליו, קורנפיין והרוש, זכו לטעום את נחת זרועם של האוהדים בשלל קללות והתנכלויות להם ולבני משפחתם. מקום רב ניתן בסרט לכל סצינות האלימות, המילולית והפיזית, כלפיהם וכלפי השחקנים הצ’צ’נים. בסיום העונה ארזו שני הצ’צ’נים את הפקלאות ונסעו לחפש הצלחה ופירגון במקומות אחרים, ובמקביל גאידמק העביר את הקבוצה לאלי טביב.

הסרט מתמקד בסיפורים האישיים ואינו נוגע באחת השאלות המעניינות, מי בעצם בעל הבית של מועדון ספורט – האוהדים או הבעלים? לה-פמיליה או גאידמק? המנויים או בעל המאה?

על פניו האוהדים הם המנצחים הגדולים של הסיפור הזה, מאחר והשחקנים המוסלמים חזרו לביתם, גאידמק גם הוא הלך ונראה שההנהלה הנוכחית מצדדת בקו שלהם ואינה מגייסת שחקנים ערבים או מוסלמים. אלא שראיון קצר עם כוכב המשנה של הסרט, ארקדי גאידמק, מעלה אפשרות אחרת. גאידמק טוען שכל המהלך היה מתוכנן והוא צפה מראש את ההתנגדות של הקהל הירושלמי לשני המוסלמים. לדבריו, המניע שלו היה לחשוף את פרצופה הגזעני של החברה הישראלית בכלל והקהל של בית”ר בפרט.
גאידמק אומר לאוהדים, אתם עושים הרבה רעש ובלאגן, אבל אני קובע את סדר היום. הוא בעצם מפעיל אותם כמו בובה על חוט, או מטוס ללא טייס. ברצותו הוא משקיע כספים, משיג תארים וזוכה באהבתם וברצותו מביא מוסלמים וזוכה במחאתם.

אז מה רצה גאידמק להשיג, הרי גם אתם, בדיוק כמוני, לא מאמינים שמעניינת אותו חשיפת פרצופה האמיתי של החברה הישראלית.
אפשרות אחת שקיימת היא שגאידמק פשוט רצה לנקום באוהדי בית”ר שלא הצביעו עבורו בבחירות ולכן ייצר את המהומה הזו, ואפשרות שניה שהוא חיפש דרך לעזוב את בית”ר בשקט על ידי יצירת מחלוקת עם האוהדים. כי הרי אחרי שהוא יביא מוסלמים אף אחד לא ישיר לו “ארקדי תישאר”…

ארקדי גאידמק טהורה לעד
(צילום מסך)

אם נחזור לשאלת “מיהו בעל הבית?” הרי האמת היא כנראה באמצע. גם האוהדים וגם הבעלים. מדובר בשני גורמים בעלי השפעה גדולה מאוד על תיפקוד המועדון והישגיו, שחיים בשיווי משקל עדין וקיים ביניהם מתח מובנה ובסיסי. אמנם שני הצדדים רוצים בהצלחת המועדון, אבל הרבה פעמים הם חלוקים על הדרך או על המשאבים. מעורבות האוהדים בעידן הנוכחי שבו יש להם יכולת אירגון והעברת מסרים מצוינת, היא הרבה יותר דומיננטית ומשמעותית מבעבר, אבל עדיין את המדיניות קובע הבעלים ולדעתי יש לו ולצוות הניהולי של הקבוצה, השפעה גדולה יותר על מצב המועדון (במאמר מוסגר: אני אשמח אם מישהו מאוהדי בית”ר או נורדיה יספר איך בוצעה התארגנות האוהדים לנטישת המגרש אחרי השער היחיד שסדאייב כבש עבור בית”ר).

במלחמה כמו במלחמה, גם בסיום מלחמת גאידמק – לה פמיליה לדעתי היו רק מפסידים, אולי חוץ מגאידמק.

הרוש היה חייב לעזוב את בית”ר תוך שהוא מאבד את מעמדו הייחודי בקרב הקהל הירושלמי, עבר להפועל ת”א וירד איתה ליגה.
קריאף עבר למכבי חיפה, לא מצא את עצמו והיום הוא אי שם בממלכת איזי שרצקי באצבע הגליל.
קורנפיין אולץ לעזוב את בית”ר אחרי שמונה עשרה שנים במועדון.

אריאל הרוש - הפועל תל אביב
קרדיט – דף הפייסבוק הרשמי של הפועל תל אביב

בקרב אוהדי בית”ר י-ם התגלעו מחלוקות אידיאולוגיות, הם התפצלו והוקמה קבוצת בית”ר נורדיה, שמייצגת, לדברי אוהדיה שנטשו את בית”ר, את הערכים האמיתיים וההיסטוריים של בית”ר י-ם.
ארגון לה-פמיליה, שעד אז לא התייחסו אליו ברצינות, עלה לכותרות והתחיל למשוך תשומת לב משטרתית ותקשורתית שמפריעה לו לפעול באופן חופשי כמו בעבר.
אולי כל אחד מארגוני האוהדים הללו מרגיש היום חזק יותר, צודק יותר ומאוחד יותר, אולם הפיצול הזה החליש את כוחם המשותף של אוהדי בית”ר.

בתום אותה עונה הפעילה עמותת האוהדים סעיף בהסכם הבעלות המאפשר לה להביא רוכש חיצוני לקבוצה ללא הסכמת גאידמק והיא סיכמה עם אלי טביב על רכישת הקבוצה. גאידמק, משום מה, לא התנגד. בית”ר י-ם אמנם ממשיכה ומתקיימת, אולם משהו בתדמית שלה ובאהדת הציבור והתקשורת נפגע בעקבות ההתנהלות הגזענית, בפועל או בהסכמה שקטה, של מרבית האוהדים.

גאידמק הצליח להיפטר מבית”ר י-ם, ועל הדרך שם לנו שוב מראה בנושא הגזענות וקבלת האחר והשונה בחברה הישראלית. יכול להיות שבהסתכלות לטווח ארוך זה רק יעשה לנו טוב.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח