ישראלים לא אוהבים כדורגל

// מאת איתי קאשי

לפני פחות משבוע חזרתי מאנגליה בעקבות פרויקט אישי בנושא תרבות הכדורגל באנגליה, ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנה כישראלים. חזרתי עם הרבה מסקנות ותובנות חדשות לגבי הכדורגל הישראלי, וכאילו רק כדי לחדד את מחשבותיי, יצא לי גם לקרוא את ההתייחסות של עוזי דן, עיתונאי הספורט של הארץ, בנוגע למספרי הנוכחות ביציעים במחזור הראשון.

יצא לי לקרוא באותו הפוסט תגובות רבות שהציפו טענות שכולנו מכירים ושמענו בעבר. הכדורגל הישראלי רק הולך אחורה וצובר פערים מהכדורגל באירופה, שלהגיע למגרשים ולמצוא חנייה יכול להיות הרבה פעמים סיוט, ושהענף מנוהל ע”י עסקנים אינטרסנטים שלא מחפשים לקדם את הכדורגל בארץ. כמובן שכל הגורמים האלה תורמים לכך שהכדורגל הישראלי הוא מוצר לא מוכר, אך יצא לי לחשוב השבוע שיש גורם נוסף ולא פחות משמעותי. אולי, יכול להיות, שאנחנו הישראלים, לא באמת אוהבים כדורגל כמו שאנחנו חושבים?

נבחרת ישראל
קרדיט לדף הפייסבוק “ההתאחדות לכדורגל בישראל”

“מה?! מה זה השטויות האלה לא אוהבים כדורגל?? בטח שאנחנו אוהבים כדורגל, זה שאנשים לא הולכים לראות את הכדורגל הישראלי זה כי הוא מחורבן, אנחנו מדינה שחולה על כדורגל. רק תלך לקמפ נואו, לסנטיאגו ברנבאו, לאולד טראפורד ולאנפילד ותראה המוני ישראלים בכל משחק”. זה בטח מה שעובר להרבה אנשים בראש עכשיו.
אז אני אעשה הקבלה דומה בכדי להסביר את עצמי. בישראל אוהבים בירה? כן. זה אומר שיש לנו תרבות אמיתית של שתיית בירה, או תעשיית בירה מקומית ענפה בקנה מידה בינלאומי?
כנ”ל לגבי הכדורגל. אנחנו אוהבים כדורגל, אנחנו לא אוהבים כדורגל.

באותו הפוסט של עוזי עלו הרבה מאוד נקודות שנכתבו ע”י אנשים, שגם הזכירו כל מיני הסברים ששמעתי בעבר שמסבירים מדוע הישראלים מדירים את רגליהם מהאצטדיונים בארץ. אז החלטתי פעם אחת ולתמיד, להתייחס לכל המיסקונספציות שיש לנו בנוגע לכדורגל הישראלי.

“אנשים לא מגיעים למגרשים בגלל שיש אלימות פיזית ומילולית במגרשים”

כנראה שיש אנשים שחושבים שברחבי העולם אנשים מגיעים למשחקי כדורגל עם כובעי מגבעת ומשקפיים שמחזיקים עם ידית קטנה, וכששחקן יריב מבצע תאקל חריף על שחקן מהקבוצה שלך נשמעות קריאות בסגנון:”בוז! הבוז לך פושטק!”. שיהיה לכולם ברור, הכדורגל הישראלי הוא יחסית, ממש, אבל ממש, לא כזה אלים. הכדורגל הישראלי הוא ממש ילד טוב ירושלים שמכין שיעורי בית כל יום ודואג לעשות מה שאמא ואבא שלו אומרים לו, ביחס למה שקורה באירופה ובעולם.

נכון שהוא לא חף מגילויי גזענות ואלימות שצריך להילחם בהם עד חורמה, אבל בואו ניקח דברים בפרופורציה. לפני שנה בגביע הליברטדורס בין בוקה ג’וניורס לריבר פלייט המצב התלקח עד כדי מצב שאוהדי ריבר תקפו את שחקני בוקה וסיכנו את בריאותם, משחקי הדרבי במדינות כמו פולין וסרביה הם לא פחות מסכנת חיים, ואפילו באנגליה ואיטליה, שהן שתי מעצמות כדורגל, נהמות וקריאות קוף אל עבר שחקנים שחורים הוא דבר כמעט שבשגרה. מי שמחפש לטהר את הכדורגל בארץ בצורה מוחלטת כנראה קצת מנותק מהמציאות, ומי שלא רוצה שהילד הקטן שלו ישמע מישהו ביציע צועק לאמא של השופט, יכול לקחת אותו למשחק של ברצלונה, שם פשוט הם ישמעו אנשים צועקים: “איחו דה פוטה!”

אלימות בספורט

“האצטדיונים והתשתיות בארץ הופכים את חווית הצפייה לבלתי נסבלת”

קודם כל ולפני הכול, יש הרבה מה להתבכיין בנוגע לכדורגל הישראלי, אבל כשזה מגיע למגרשים לא צריך סתם לבכות. לפני 10 שנים בערך החלה מהפיכת בניית אצטדיונים חדשים בכל רחבי הארץ, ואין ספק שזה מביא אנשים למגרשים.

בשנה שמכבי חיפה עברו לסמי עופר, הם הכפילו (!) את ממוצע הצופים שלהם למשחק בקיץ אחד. גם בבאר שבע, עכו, פתח תקווה, נתניה ועכשיו בתל אביב בנו מגרשים חדשים מהניילון. זה נכון שלא לכולם ההגעה היא הכי נוחה (טדי לדוגמא), אך בעיית הכבישים היא בעיה כלל ארצית בלי שום קשר. זה שלמצוא חנייה בתל אביב בשישי בערב זו כמעט משימה בלתי אפשרית מונעת מאנשים לצאת? ממש לא.

מי שאומר שמצב האצטדיונים הוא הסיבה להיעדרות ממגרשי הכדורגל כנראה שכח שלפני 15 ו20 שנה נבחרת ישראל הייתה מביא 40 אלף איש ויותר למשחקי נבחרת, באיצטדיון מגעיל ומוזנח בלב פאקינג רמת גן, האזור הכי צפוף במדינת ישראל.

סמי עופר

“אין רמה בכדורגל הישראלי”

זה נכון, אנחנו רק הולכים ומתרחקים מאירופה. עוד קמפיין העפלה למפעלים האירופיים מסתיים לו וגם בחורף הקרוב לא נראה קבוצות ישראליות משחקות באירופה, והקלות הבלתי נסבלת שמכבי לקחה אליפות בשנה שעברה לא פתחה תיאבון לעוד מנה גדושה של כדורגל ישראלי, אבל כנראה שתרבות אהדת הקבוצות האירופיות שרק הולכת ומתפתחת בישראל, גרמה לנו לשכוח משהו – מסי ורונאלדו, פפ וסיטי נגד קלופ וליברפול, משחקי הגומלין בליגת האלופות – הם האחוזון העליון והכי מובחר של כדורגל בעולם, זה השיא של השיא של השיא, וממש לא תמונת מראה ריאלית לאיך אמור להיות כדורגל סטנדרטי.

אז אם את אחוזי תפוסת הקהל במגרשי הפרמיירליג אפשר אולי לקשר לעצם העובדה שאנשים מקבלים תמורה “הולמת” לכסף שלהם, מה בנוגע לליגה השלישית באנגליה לדוגמא?

בעונה הקודמת בleague 1, הליגה השלישית ברמתה באנגליה, אחוזי התפוסה ביציעים עמדו על 56 אחוז, לעומת זאת אצלנו בליגת הבורסה לניירות ערך, התפוסה במחזור הפתיחה היה 42 אחוז בלבד. ממוצע הצופים למשחק בleague 1 היה 8,741 איש למשחק, ולעומת זאת בארץ, הגיעו 5,926 איש בממוצע למשחק. אז כן, בצ’מפיונשיפ (הליגה השנייה באנגליה) סביר להניח שמכבי הייתה מסיימת במרכז הטבלה ואולי מעט למטה כי זאת עדיין אחת הליגות האיכותיות באירופה, אבל דונקסטר וג’ילינגהאם בleague 1 הם לא מאריות הכדורגל באירופה שמשחקות כדורגל מסחרר ומטריף חושים.

 

“המחירים למשחקים יקרים מדי!”

אז בשבת הקודמת הייתי במשחק של מנצ’סטר יונייטד נגד קריסטל פאלאס, וכמה עלה לי התענוג? כרטיס משחק מול מרכז המגרש, אבל ביציע העליון, עלה לי 400 שקל, כרטיס רכבת הלוך חזור מלונדון למנצ’סטר 360 ש”ח (רכבות באנגליה יקרות בטירוף) ושתי בירות + שקית צ’יפס + פאי תפוחי אדמה מחומם מקופסא (מאכל בריטי מסורתי) עוד 60 ש”ח. בצ’מפיונשיפ המחירים כמובן יותר זולים, כרטיס לרוב באזור ה20 הפאונד (שזה באיזור ה90 ש”ח) ולמשחק בין צ’רלטון לנוטינגהאם פורסט שילמתי 27 פאונד (איזור ה120 ש”ח). אם הייתי רוצה לראות כדורגל בצורה שתכאיב לי פחות בכיס, אז זה היה לחלוטין לבחור לראות משחק בארץ.

כרטיס למשחק של מכבי תל אביב נחשב ליקר ביותר והוא לרוב באזור ה100 ש”ח, וברוב הקבוצות המחירים באזור ה50-60 ש”ח. כשמגיעים למחירי המנויים ניתן לראות שהמועדונים בארץ ממש באים לקראת חובבי הכדורגל בישראל. אצל מכבי תל אביב, הפועל באר שבע ומכבי חיפה מחיר מנוי מתחיל ב800 שקל, והמחירים רק יורדים כאשר עוברים למועדונים הקטנים. בהפועל חיפה מחיר מנוי מתחיל ב600 ש”ח, בקריית שמונה מנוי עולה 450 ש”ח ובמ.ס אשדוד מנוי הוא 220 ש”ח, 320 ש”ח לאב ובן. בנוסף לכך, קבוצות כמו קריית שמונה החליטו שמנוי לילדים נשים ומבוגרים יעלה 100 ש”ח, ובהפועל חדרה הכניסה תהיה חינם בעבורם במשחקים רבים, כל מה שיתבקשו זה להגיע עם חולצה אדומה.

ולכל אותם לאנשים שמתלוננים על זה שהם נאלצים 40 ש”ח בעבור נקניקיה זולה וכוס קולה – בוקר טוב אליהו, מחירים מופקעים על אוכל ושתייה זה משהו שקורה באירועי ספורט והופעות בכל העולם, זאת לא תוצאה של חזירות ישראלית.

קהל, אצטדיון טדי, הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות בכדורגל

לסיכום

אני אתן אנקדוטה אישית שמבהירה את הנקודה שלי יותר טוב מכל. אני עובד בחברה שמתעסקת בכדורגל ומונה כ-400 איש. רוב האנשים מגיעים מאזור המרכז, אבל אפשר להתייחס לחברה בתור סוג של מדגם מייצג לאוהד הישראלי הממוצע.

עד כה, לא יצא לי לדבר ולהכיר באופן אישי מישהו מהחברה שהוא במקרה אוהד הפועל רעננה, סקציה נס ציונה, או הפועל כפר סבא. למען האמת, אני לא חושב שמעולם יצא להכיר באופן אישי מישהו שאוהד את הקבוצות האלה, ואם רוצים אפשר להמשיך לעוד לא מעט מועדונים בכדורגל הישראלי שאנחנו צריכים לחשוב עם עצמנו: “מי אנחנו מכירים באופן אישי שאוהד את הקבוצות האלה?”

הכדורגל הישראלי לא מצליח למשוך אליו אנשים, כי כדורגל הוא לא באמת חלק מהשיח היומיומי בכלל החברה הישראלית. לא חסרים אנשים שאוהבים כדורגל בארץ, אבל זה לא מספיק בשביל להפוך את ישראל למדינה עם תרבות כדורגל.

כדורגל ישראלי
קרדיט לדף הפייסבוק של “מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL”
 
   

5 תגובות

  1. Avatar

    הרבצת פה תורה רצינית.
    מה שיכול לשנות את היחס שלנו לכדורגל המקומי הוא אם ניקח נקודות חלשות בכדורגל העולמי ונשפר אותם אצלנו.
    הכוונה במאקרו:
    – תיקו.
    – תיקו נטול שערים.
    -שיפור אופן הניקוד למשחקים. להוסיף ווריאציות, לתת בונוסים או אפשרויות לבונוסים באופן שמעודד קבוצות לחתור ליותר שערים על מנת לקבל יותר נקודות.
    – שיטת פלייאוף בסדרות להכרעת הליגות.

    ברמת המיקרו:
    – מחזירים את הכדור אחורה יותר מדי. צריך להגביל זאת איכשהו.
    – יותר מדי כדורים מגיעים לשוער.
    – אין הגבלה או פרופורציה של מספר שחקני הגנה ברחבה לעומת התקפה, זה יוצר בונקרים פסיכיים.
    – שורקים פנדלים הזויים על כל ספק נגיעה גם כשהשחקן בכלל יוצא מהרחבה עם גבו לשער ולא בשליטה של הכדור. זה מרגיז ומעביר מסר שהשופטים לא מבינים את המשחק.

    יש לא מעט דברים שאם קצת שכל והיגיון, מוצאים שכל הנושאים האלה יכולים להיפתר בקלות.
    אך במקום זה, פוטרים את עצמנו מלהתעסק עם זה ורק מתבכיינים.
    וזה מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות כנראה, יותר מהכל.
    זהו. מה עוד נגיד?
    אין שכל, יש דאגות, על שטויות.

    כתבת ממש יפה, תודה.

    • טמיר זוארץ

      יפה מאוד רפאל. נראה שאתה בשל לטור משלך 🙂

      • Avatar

        כותבים לקירות, העצים והאבנים. זה אפילו לא למגירה.
        אומר כבר שנים שכף רכלי לא תדרוך במגרש הכדורגל המקצועני כל עוד לא מטפלים בשלושה דברים:

        1. הכרעה בפלייאוף ישיר (הוגן והגיוני אבל סדרה כלשהי, שהתואר לא יהיה מול צד ג)

        2. מוצאים פתרון לתיקו במהלך העונה הסדירה. לכל הפחות הארכה קצרה של 10 דקות ואולי אף פנדלים.

        3. שיפור אופן הניקוד בעונה הסדירה על מנת שיתגמל קבוצות לחפש את השער ולחתור למשחקים רבי שערים ועניין.

        יודע מה, על סעיף 3 מוכן להתפשר וגם במידה כלשהי גם על עניין התיקו, כמה שזה מעצבן.

        אבל על הסעיף של הפלייאוף אין אפשרות אחרת. האליפות חייבת לעבור מול המתמודדות הישירות ולא מול קבוצות שמשחקות על מטרה אחרת, אם בכלל.

        כמובן שבשביל זה יש לבנות שיטה הגיונית מבחינה תחרותית שתתאים לכך ותיתן לקבוצות תמריצים להתמיד ולהצטיין בכל שלב של העונה ובכל חלק של הטבלה.

        לא קשה. כל ילד ביסודי יודע לבוא עם הצעות טובות. רק שאף אחד לא מבין שבכלל יש בעיה. אז מה נעשה?

        נשארים בבית וקוראים במאי מי לקח תואר. ככה נראה שמדירים אוהדי ספורט מהמגרשים. לא כזה נורא : )

  2. Avatar

    קל למדוד את הרמה באופן יחסי לאירופי לפי משחקי הנבחרת, קבוצות בליגות האירופיות, ושחקנים ישראלים בחו״ל. בכל המדדים האלה ישראל מתדרדרת.

    התשובה כנראה נמצאת בהשקעה בגיל צעיר, מתקנים ומאמנים, ופירמידה רחבה שהמון ילדים בכל עיר משתתפים במשחק, עד גיל מאוחר יחסית. לבנות

    איצטדיונים זה חשוב, אבל גם לבנות תרבות צפיה במגרשים זה חלק מהמשחק, נניח בעזרת הרבה סדרנים. לתת חווית צפיה מהנה ובטוחה. זה לא קונצרט, אבל גם לא שוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח