אם יש משהו שאנחנו, אוהדי הכדורגל בארץ, יודעים ואוהבים לעשות זו מהומה על לא דבר. ואין זמן טוב יותר מאשר פתיחת עונה בה רואים ניצוצות מלא אחת, לא שתיים, אלא ארבע(!!) קבוצות בליגה. יחד עם זאת, אף אחת מהארבע לא באמת מציגה כדורגל סוחף או אטרקטיבי, בלשון המעטה. את תעודת העניות הזו יכולים לתלות בגאווה חברי הנהלת ההתאחדות ומנהלת הליגות על קיר ההישגים העמוס שלהן.

אני חושב שקיים קונצנזוס אחד בין כלל אוהדי הכדורגל בארץ והוא בנושא רמת הכדורגל. אין אחד שמבין דבר בכדורגל שיגיד אחרת – הכדורגל פה ירוד, ואם כך המצב, אין כיף גדול יותר מוויכוח אוהדים הגון. למשל, איזה קהל טוב יותר, לאיזה קהל יש יותר אוהדים שגרים בעיר הקבוצה, או האהוב עליי מכולם, לאיזו קבוצה יש את הקהל הנאמן ביותר. לכל אוהד תשובות מוכנות מראש, טעונות בקנה, כמו חייל בעמדה, רק תן לירות.

בוויכוח על נאמנותם של קהלים עולה במהרה לדיון התואר השנוי במחלוקת המשמש כינוי גנאי בקרב אוהדי כדורגל והוא לא אחר מאשר – אוהדי הצלחות. למי שנחת מכוכב אחר ולא מכיר את המושג, מדובר בקהל אוהדים מושמץ שהחליט לאהוד את קבוצתו רק בתקופה בה היא מצליחה. איזה אדם שפל. וברצינות, כל ילד אוהב יותר לשחק במשחק בו הוא חווה הצלחה וסיפוק. זוהי התנהגות טבעית ואנושית, אז מדוע, אם כך, הפכה לכינוי גנאי?

כל אוהד וסיפורו האישי, נסיבותיו והמקום (הפיזי והרגשי) ממנו הוא מגיע אל הכדורגל. אחד יעיד שלא צפה בכדורגל עד גיל 18 כי בביתו חונך שכדורגל זה "לא תרבותי". אחר יעיד שנכח במגרש כדורגל מגיל 5 יחד עם אביו, דודיו וכל אחיו, וכך היה, ללא שאלה וללא היסוס. אוהד שלישי יספר שמאז עבר לצפון, לא התאפשר לו יותר לנסוע לדרום, אבל מאז שפתחו את כביש 6 עד באר שבע, "מה זה, אני מגיע תיק תק". בקיצור, הבנתם את הכיוון.

האם אוהד שמקום עבודתו, מצבו הכלכלי או המשפחתי, מונעים ממנו להגיע באופן קבוע, הוא אוהד פחות נאמן? האם אוהד שנפשו סובלת לאחר הפסדים ומחליט לשמור על בריאותו ולא מגיע למגרש, הוא אוהד פחות טוב מאוהד שנוסע לכל משחק? תזכרו, אוהד מוביל, שמעודד ביציע, עושה זאת כי זה עושה לו טוב, לא כי הוא צדיק גדול. באותה מידה, גם אוהד שיושב בשקט, ביציע או אפילו בסלון ביתו, מתקשה להירדם אחרי הפסד צורם. אין פה מקום להיררכיה.

המציאות היא שגם הצלחה, מבין שלל סיבות, מביאה אנשים למגרשים. כדורגל הוא בידור, הוא כיף, הוא אושר. מי אנחנו שנשפוט אדם כזה או אחר מה מביא אותו דווקא עכשיו למגרש? ברור שאוהד שנסע לסכנין בגשם או למשחק ליגה לאומית נידח ביום שישי בצהריים הוא יותר "שרוף" אבל חשוב לזכור – לכולנו מבעבעת אותה תשוקה. אותו שריר אהדה מתכווץ לאחר הפסד ולכולנו אותו פרץ אושר בלתי סביר לאחר ניצחון דרמטי.

כמובן שקיימים פערים ברגישות של אותו שריר אהדה בין אוהד אחד לאחר, אבל בין כל הררי הטינופת שהכדורגל שלנו מייצר, ויכוח על טיבם של קהלים הוא מהמיותרים ביותר. נכון, זה כיף, לא אכחיש, כל דבר שמוסיף עניין למקום בו האיכות נעדרת הוא מבורך. אבל רבאק, כולנו חלק מאותה קלחת, מאותה ביצה של מים עומדים, כזו שרק הולכת ומייצרת יותר ויותר חולי. אם קהל כבר מגיע למגרש ונותן את הנשמה בתצוגת עידוד מרגשת, מדוע זה משנה איפה אותו קהל היה כשירדו ליגה או כשבעל הבית השתגע והחליט לבצע מכירת חיסול?

כולנו צריכים אחד את השני כדי לשרוד, כדי שהמשחק האהוב עלינו יחזיק מעמד. כל קבוצה שמביאה קהל מבורכת, כי על כל אחת כזו ישנן שלוש קבוצות אחרות שלא ממלאות מיניבוס אחד לרפואה. בואו נודה באמת המרה, עם רמת הכדורגל שיש לנו, אוהדי הצלחות או לא, צריך פשוט להגיד תודה על כל אחד שמגיע למגרשים ורק לקוות שיגיע שוב.