"אהובתי אני תמיד איתך הלכתי

גם בתקופות הכי שחורות אני לא ברחתי

יבוא היום ושוב נשמח אני ידעתי

תמיד הרגשתי.."

כך נפתח שיר האליפות הרשמי של הפועל ב"ש מהשנה שעברה, שיר האליפות ההיסטורית שהגיעה לאחר 40 שנים שחונות. קל מאוד להבחין שהשיר מבטא ערגה וכמיהה לימים שמחים יותר גם כשקשה במשך תקופה ארוכה ולזהות בימים אלו את הדמיון הדק לשקיקה שטמונה במילות ההמנון הלאומי שלנו "התקווה", שם אנו שרים "..עוד לא אבדה תקוותנו" וכיום, כשאנו עומדים איתנים וחופשיים בארצנו, אנו עדיין שרים בגאווה את ההמנון למרות כביכול חוסר הרלוונטיות. אין לי כוונה חלילה להשוות ענייני ספורט עם ענייני תקומה ועצמאות הרי גורל, אלא להדגיש את ההבדל בין האליפות הראשונה והשנייה של הפועל ב"ש. אם האליפות הקודמת סימנה את העצמאות והשחרור, האליפות הזו מסמלת את העוצמות שצברה הקבוצה בהמשך, את הגדילה שלה ואת העליונות שביססה לעצמה מעל הליגה.

עבור אוהדים כמוני שנולדו אי שם באליפויות של אמצע שנות ה-70 וגדלו על הסיפורים מימי הזוהר של הגיבורים המקומיים אך לא זכו לטעום את טעמה המתוק של אליפות למרות שהאמנו והתאמצנו לחפש אחריה במקומות נדחים בארץ כמו קרית גת, נס ציונה בואכה יבנה, צמד האליפויות הנוכחי, בתוספת הקמפיין האירופי המוצלח, הם בבחינת התגשמות חלומות מהזן הרטוב ביותר.

אומרים שחוזקה של שרשרת או קבוצה נמדדת בחוליה החלשה ביותר שלה. קחו לדוגמא את בן תורג'מן, שחקן אלמוני שהגיע לב"ש לפני 4 שנים מנצרת ונקרא לדגל מספר פעמים העונה כדי לחפות על קורהוט. בפעם האחרונה באמצע השבוע תורג'מן התייצב למשימה מול מכבי חיפה ועשה שוב עבודה טובה כשעזר להגנת ב"ש לא לספוג. נכון שחיפה בימים אלו היא לא מדד אמין להתקפה מפחידה, אבל הוא תרם לשבירת השיא השלילי של ב"ש מול חיפה. מבחן אחר, קשה יותר, של תורג'מן היה מול אחד מגדולי היבשת, קווארסמה. רק ההצבה שלו במשחק בטרנר מול הפורטוגלי מס.7 העלתה מראש אסוציאציות מסרטי אימה, אך גם אז, למרות הבדלי הרמות הברורים, המגן המחליף עמד במשימה בצורה יפה והיה דווקא מהטובים בהגנת ב"ש באותו משחק. את יתר חוליות השרשרת מרכיבים ויטור לצד שיר צדק, אוגו לצד מליקסון ווואקמה לצד ברדה וזה בעצם כל הסיפור.

כשהגרון צרוד מחגיגות עמוק אל תוך הלילה וכמו נער שנזכר בראשונה שלו שכנראה לעולם לא ישכח, אני מתחבט עם עצמי האם אני שמח כמו בשנה שעברה או שחלילה תחושת שובע מסוימת אחזה בי. מיד אוחז בי פחד ורגשות אשם ואני מרגיש תחושת מחנק, אך אז קוראים לי החברים לרוץ הצידה כי האבוקה ורימון העשן האדום שנזרקו באמצע הרחוב מפיצים עשן שהרוח נושאת הישר אל פנינו וכשכולם משתעלים סביבי אני מבין מיד שלהרגיש חנוק זה לא כל כך נורא ואפילו הגיוני ומיד אני מזנק לתוך ההמולה יחד עם אלפי האוהדים שקופצים ושרים "..הפועל אני רוצה לומר לך, חייב לומר לך, זו אהבה בלי הגיון.." ובלי רצון להבין או להשוות אני פתאום צעיר ב-20 שנה והלילה גם הוא צעיר וכשהלב רחב מאושר אני מבקש, כמעט מתפלל, שלא יגמר לעולם.