ירון רוסטוקר פתח לא מזמן פינה שבה הוא מדבר על ספרי ספורט בולטים, ולכן החלטתי גם כן להצטרף לחגיגה ולראשונה בחיי לרשום ביקורת על ספר שקראתי לאחרונה: "נבחרת החלומות" של שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי שדירגו את 50 הכדורסלנים בדור האחרון ב-NBA.
מי אני, שמעולם לא כתבתי או ביקרתי ספר, אל מול אנשים איכותיים ומוכשרים שעבדו קשה? ומצד שני, למה לא? במיוחד כשהביקורת טובה.
אז נתחיל – זה ספר שעוד לפני שאתה קורא אותו אתה יודע שתהנה ממנו. אנקדוטות, פיקנטריות, דירוגים ועוד עם הסגנון המיוחד של דוידוביץ' שאנחנו מכירים כל כך טוב. אבל משהו שכן קצת חשבתי שיפגע קשור לעובדה שהקסם בכתבות של דוידוביץ' הרבה פעמים נובע מהדרך שבה הוא מדבר בטקסט, האינטונציה שלו. מהר מאוד אתה מבין שזה לא יהיה מכשול כי כשאתה קורא את דוידוביץ', אתה גם שומע אותו מדבר, בקצב הדיבור שלו, וכך זה נשמר. ואז אתה מתוודע לסגנון המיוחד גם כן של אלעד זאבי, אותו פחות הכרתי, וכשאתה מתחיל לקרוא קטע על שחקן מסוים אתה ישר מבין מי מהם כתב אותו ולמה זה די מגניב.
אז הספר הזה הוא לא רק לעכברי כדורסל, אבל הכותבים בונים על זה שמי שקורא יודע כמה דברים מעבר לאוהד הממוצע. האחרון יהנה מהספר, אבל הוא עשוי לפספס כמה דברים. למשל בפרק על קארל מלון (נראה לי שזה הפרק האהוב עליי) רשום "הדוור מחלק את הדואר בכל פעם, למעט בימי ראשון של סדרות גמר." בלי הסברים על האירוע או הסיטואציה, הם מניחים שאתה יודע כבר על מה מדובר.
מעבר לכך שקהל היעד צריך להיות עם ידע בינוני פלוס, אני חושב שאלו שהכי יהנו ממנו הם ילדי שנות ה-90' כמוני, שראו את הדברים בלייב, מכירים את כל השחקנים, ראו אותם בשיאם ויודעים להעריך את העידן הקודם, הקצת טהור יותר מהנוכחי, המהיר יותר. "אני לא יודע למה, אבל בשנות התשעים היה משהו מיוחד באוויר. אולי כי זה היה העשור האחרון בהיסטוריה בלי אינטרנט. אולי כי היה צריך לראות את האירועים בשידור ישיר כדי להרגיש חלק מהם… חלק קטן משלל רגעים שנמשכים בסך הכל שניות בודדות, אבל נשארים אחר כך לתמיד". דוידוביץ' כאילו נכנס לתוך התודעה שלי וסיכם את הווייתה.
כיף מאוד לדרג בין תקופות, לנסות לנטרל את הכוח של הנוסטלגיה והילדות ולשפוט מישהו היום כמו שהוא, בעיניים צלולות. ודוידוביץ' וזאבי עושים את כל זה טוב. הם מזכירים לך כמה הייתה גדולה סדרת הגמר בין פיניקס לשיקגו ומצד שני, בלי להתבלבל, להבין את המשמעות ההיסטורית של שחקנים כמו לברון או נוביצקי, או להעריך את הגדולה דווקא של הצוות האפור של דטרויט בתחילת שנות ה-2000.
הספר בנוי בצורה כיפית, עם האיורים שמאוד מוסיפים, האנקדוטות הקטנות, הטוויסטים, וכמובן הברקודים הגאוניים. אבל גם בגלל האמירה, לא סתם מתן קורות חיים. להגיד על שחקן כמו שאקיל אוניל שהקריירה שלו הייתה קצת מפוספסת זאת אמירה. והחבר'ה מצדיקים את הדירוגים שלהם, במיוחד במקומות העוקבים כשאתה שואל את עצמך למה א' יותר טוב מב'? ג'ינובילי או גאסול? ווסטברוק או הארדן? וכמובן הדירוגים בחמישייה הראשונה. גם אם לא מסכימים איתם, הטיעונים שלהם טובים. אתה אומר לעצמך – לא מסכים אבל קיבלתי.
שחקנים שחסרים לי? יש שניים כאלה. לא כי אני חושב שהם באמת ב-TOP 50, אלא כי הייתי רוצה לשמוע את הסיפור שלהם, וזה העיקר כאן. האחד הוא ראז'ון רונדו. לא יודע, אני אוהב שחקנים כאלה שמעדיפים למסור מאשר לקלוע. קריירה מפוספסת לשחקן צעיר שהיה משמעותי בעונת האליפות של בוסטון, שחקן שרק לאחרונה מסר 25 אסיסטים. סוג של גוטי מבחינתי, ארטיסט עם אופי בעייתי שלא מיצה את היכולת שלו. השני? ארווידאס סבוניס. אחד השחקנים שהכי אהבתי לראות משחק, שחקן חכם ומיוחד, רוקי בן 31 ששיחק 7 עונות בליגה והיה משמעותי בקבוצה שלו. שחקן שבעידן אחר יכול היה אולי להיות ב-TOP 10. הערת אגב נוספת? קחו את הפרק על לברון, תחליפו את השם "לברון' ב'רונאלדו' ותקבלו הרבה קווי דמיון.
אז אחרי דירוג השחקנים יש כל מיני דירוגים אלטרנטיביים. בהתחלה אמרתי לעצמי שעדיף שהיו ממקמים אותם לפני ה-TOP 10, כי אהבתי לקרוא את זה לאט. לא רציתי לסיים את הספר, כל ערב קראתי מקסימום על 5 שחקנים. אבל בסופו של דבר כשראיתי איך הסיפור הסתיים, הבנתי למה הכותבים בחרו בסדר הזה.
אז בקיצור, אם עדיין לא הבנתם, לכו לקרוא.
לפרק שהקלטנו עם שרון דוידוביץ לאחר השקת הספר:
