// מאת גיל פז
שבת בבוקר, אריק כבר אמר שזה יהיה יום יפה. קמתי כהרגלי, עם אותה התרגשות שאוחזת אותי כבר שנים כמידי שבת בבוקר, הרי היום זהו יום של כדורגל. השעות עוברות, חצות היום, ארוחת צהריים, אוכלים את הזמן – עוד מעט כדורגל. השעה שתיים ואפילו התחיל משחק של ליברפול, אני אוהב את ליברפול, עוד מהימים של רוני, איזה יופי ליברפול משחקים וישרפו לי עוד שעתיים עד הדבר האמיתי, כדורגל ישראלי.
תקראו לי הזוי, או תימהוני. אולי אותו אריק משבת בבוקר שגרם לי להבין שאני אוהב להיות בבית, כלומר, אני אוהב את מסי וגם את רונאלדו, את המכונות המשומנות שפפ מעמיד ואולי אפילו קצת מקנא באצטדיונים המלאים באנגליה, אבל הכדורגל היחידי שאשכרה גורם לי להתרגש, הוא כדורגל ישראלי. אז למה השעה חמש והוא עדיין לא התחיל? ואז אני מתעורר ונזכר, וזה קורה לי ככה בין השעות ארבע לחמש, שזו בסך הכל ערגה וכיסופים לתקופה שמזמן עברה לה ולא קיימת, כי כדורגל ישראלי זה כבר מזמן לא שבת של כדורגל.
אני זוכר תקופות ילדות יפות. קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר מאוחרת כי עוד מעט מתחילה השבת ומגיע האות – שירים ושערים. עם הטרנזיסטור השחור שאבא שיפצר אינספור פעמים אחרי שהצלחנו לשבור אותו אך עדיין מנגן. אני מחזיק אותו ביד אחת, בדרך. בדרך על האופניים ולפעמים ברגל לאצטדיון הי"א הארור שאז נראה לי כמו היכל הקודש, כי בגיל שלי אי אפשר לנסוע מחוץ לעיר כל שבת.
קרדיט לדף הפייסבוק מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים – F.C. Beitar Jerusalem.
לפעמים הגיעו לפה מכבי וחיפה המפלצות האימתניות של שנות ה 90 עם כל הכוכבים, לפעמים זו הקבוצה האהובה שלי עם סטפן שאלוי ושלושער שקובר את עירוני המקומית עם ארבע חתיכות בדרך לאליפות מתוקה, ולפעמים זה משחק הישרדות של אותה עירוני שלמדתי לסמפט כי בכל זאת אני כל שבוע שם, באיצטדיון. אם זה אחרי שהצלחתי לשכנע מבוגר שיכניס אותי או אם הגעתי כה מוקדם שהשערים היו פתוחים והתחבאתי בפנים עד שהתחיל המשחק או אם נאלצתי לראות את השלושער של שאלוי מגגות המבנים מאחורי האצטדיון. אבל אני מוכן להישבע שזה לא רק הגיל – הכדורגל פשוט היה מרגש יותר.
ליגה גדולה, שש עשרה קבוצות, שמונה משחקים, כולם בשבת, אחד במוצאי שבת בשידור המרכזי, מבט, הדקה ה 91 ושירים ושערים – תכנית הרדיו היחידה שסחפה יותר ממיליון מאזינים בכל שבת. איפה השבת הזו? האם זה שאנחנו זוכים לראות את הקבוצה שלנו כל שבוע בטלוויזיה שווה את השבת הזו שאבדה?
מהיום ששידורי הכדורגל הישראלי המכונים צ'רלטון נכנסו לחיינו, מכרנו את הרגש והקסם של הכדורגל שלנו לשטן. הרי מהיום שזכויות הכדורגל נמכרו למרבה במחיר, הכסף משחק תפקיד, כסף = רייטינג, רייטינג – ברור שהכדורגל האנגלי שמשוחק בשעה הנכונה לשחק כדורגל מנצח. שלא תבינו, אני נהנה שבין המשחקים של קבוצתי אני יכול לצפות ולהתפלל שהפועל תפסיד, לראות את מכבי, את ב"ש או מכבי חיפה. נהנה. אבל מתרגש? שני משחקים בשבת, שניים בראשון, עוד אחד בשני, מתחיל בתשע ונגמר עמוק אל תוך הלילה. רק שלא ייגמר בהפסד רחמנא לצלן. במקום להתרגש ממשחק אני הולך לאצטדיון רק בגלל שכבר עשיתי מנוי ונשבע בכל פעם שאני נכנס הביתה באחת בלילה שזהו, מנוי אני כבר לא עושה שנה הבאה, די שייגמר כבר המחזור המרוח הזה, כי היום יום שני, אני בירידות של הקסטל בשעה שתים עשרה וכבר שכחתי איך המחזור הזה התחיל, והאם הוא בעצם נגמר עכשיו או שזו התחלה של המחזור הבא?!
כאוהד בית"ר אני שומע רבות על כך שהמגזר הדתי מקופח ושהרבה לא מגיעים בגלל משחקי הכדורגל בשבת. האמת היא שכדורגל בטדי לא משחקים בשבת כבר שנים. כבר שנים שאני לא רואה אצטדיון מלא אם ליריבה לא קוראים הפועל תל אביב ותמיד אני מסתכל ביציע הריק ושואל את עצמי, הרי מי משוגע כמוך להגיע עם ילד בשעות האלה? אחרי יום עבודה, סחוט, אחרי הפקקים של כל המדינה, מדהים שאני פה באצטדיון שוב.
ביום שישי הבא שוב אלך לישון מרוגש לקראת השבת הגדולה מחר, ושוב בערך לקראת השעה ארבע אזכר שלקחו לי אותה כבר לפני שנים, ואנחם את עצמי עם עוד משחק כדורגל אנגלי, באצטדיון שטוף שמש…
