כמעט מדי יום אנו נתקלים בהשוואות בין ספורטאי אחד למשנהו, בסוגיית – מי מהם טוב יותר, או, חלילה – מי הגדול ביותר. לעניות דעתי, בספורט שאלה זו פסולה מראש מכיוון שהיום מתחרה א' הוא הזוכה, ומחר יפסיד למתחרה ב', ומתחרה ב' יהיה בתורו הזוכה, וחוזר חלילה. כמובן שבאותו הרגע כל אחד מהם ייחשב לטוב ביותר.
עניין זה בולט במיוחד בענפי ספורט אישיים ולא קבוצתיים, ואחת הדוגמאות הטובות לכך היא האגרוף – האלוף המכהן הפסיד את התואר (או התארים) בקרב והוא לא כבר הטוב ביותר. אנתוני ג'ושוע ניצח את ולדימיר קליצ'קו ומייד הוכרז על "עידן חדש". אבל במקום לשבור את הראש בהגדרות, אני מציע פשוט להתענג על הקיים. ליתר דיוק, על הקיים, שנגמר. שכן בלי קשר לזהות המתאגרף הגדול בכל הזמנים, לא יימצא איש שיערער על גדולתו של מייק טייסון, שסיפור חייו הוא בו-בזמן טיפוסי ולא טיפוסי.
יונה של שלום. בערך
מייק ג'רארד טייסון נולד ב-30 ביוני 1966 בברוקלין. בילדותו חי רק עם אמו הביולוגית, שכן אביו החורג נטש את המשפחה מעט אחרי הולדתו של מייק. כשהיה בן 16 נפטרה אמו והוא אומץ על-ידי מאמן האיגרוף, תחתיו התאמן מספר שנים, קונסטנטין "קאס" ד'אמאטו. היה זה הצעד הראשון בדרך להצלחה. עד אז טייסון עסק בעיקר במעשי גניבה זעירים, שהיו נפוצים בשכונת מגוריו. גם תגרות היו לעניין שבשגרה, בעיקר עם מי שלעג לקולו הגבוה ולהגייה שלו, ובגיל 13 הספיק להעצר 38 פעמים עד שלבסוף נשלח למרכז שיקום לנוער. אחד העובדים, בובי סטיוארט, הבחין בכשרון האגרוף של טייסון והחל לאמן אותו את טייסון בעצמו. משראה כי חניכו עולה עליו ברמה, הכיר סטיוארט בינו לבין ד'אמאטו.
חשוב לדעת כי לא תמיד מייק נלחם, ובתחילת חייו היה בעל אופי רך וספג לא מעט עלבונות. היה לו תחביב מעט מוזר – גידול יונים, ורצה הגורל ודווקא ציפור השלום הביאה לקרב הראשון של טייסון. באחד הימים חבר כנופייה חטף מידי מייק את היונה האהובה עליו ופשוט תלש את ראשה. טייסון התנפל עליו והכה אותו עד שהאחרון לא היה מסוגל לקום. מאותו היום ההטרדות נפסקו ואנשי השכונה החלו לכבד את טייסון.
במסגרת האימונים, ההסכם היה כי על טייסון להשקיע בלימודיו ולהפסיק לעסוק בפשיעה. ד'אמאטו ליטש את כשרונו של טייסון והוא החל להתחרות. ב-1981 ו-1982 זכה פעמיים באולימפיאדה לנוער (בפעם השנייה מאמן היריב זרק מגבת לזירה לאות כניעה כבר בסיבוב הראשון). לאחר מכן התמודד מול הנרי טילמן על הזכות להכלל בנבחרת ארה"ב האולמפית, והפסיד בהחלטת שופטים. הקהל יצא נגד החלטה זו וטען כי השופטים סלדו מהסגנון האלים של טייסון, שהיה טוב מטילמן. טילמן, אגב, זכה בזהב אולימפי כעבור שנתיים, ונחזור אליו מעט בהמשך. את טייסון זה פחות עניין היות והוא עבר להתחרות בבוגרים – במרץ 1985, בגיל 18, ערך את הבכורה – וניצח. את השנה סיים עם 15 נצחונות מ-15 קרבות, כש-11 מהם הושגו כבר בסיבוב הראשון. בהדרגה יריביו התחזקו ואורך הקרבות גדל, אבל טייסון לא עצר לרגע – 26 נצחונות מתוך 28 הראשונים הגיעו לאחר נוקאאוט. התקשורת היללה את הכוכב החדש והכריזה עליו כעל האלוף הגדול הבא. על ההצלחה הכביד מותו של ד'אמאטו מדלקת ריאות. טייסון איבד את אחד מעמודי התווך בחייו, אבל באותה עת זה לא השפיע עליו והוא המשיך במה שעשה הכי טוב – לנצח. מאמנו החדש היה קווין רוני, שעבד עוד לפני כן עם ד'אמאטו, ובמקביל טייסון נשאר נאמן לצמד המנג'רים שמאמנו המנוח הצמיד לו. כשנה לאחר מכן, התמודד טייסון על תואר ה-WBC. הוא שלט בקרב בצורה מוחלטת ולאחר פחות משני סיבובים הפך טייסון לאלוף החדש, בגיל 20 ו-4 חודשים – הצעיר ביותר אי-פעם. ההייפ שנוצר סביבו היה עצום, ולאחר הקרב הזה הוא גרר השוואות לאגדות האיגרוף מוחמד עלי, ג'ו פרייזר ורוקי מרסיאנו.
ביסוסו כאחד מהגדולים ביותר
עם ההצלחה התגבר גם הרעב. הקרבות הבאים של טייסון היו על כלל התארים המשמעותיים. את ג'יימס סמית' וטוני טאקר ניצח בהחלטת שופטים חד-משמעית – ובכך נישל את שניהם מתארי ה-WBA וה-IBF בהם החזיקו בהתאמה. הוא הפך לראשון שהחזיק במקביל בשלושת תארי האיגרוף הגדולים. בשנתיים הבאות רמס טייסון יריב אחר יריב, וראויים לציון שני קרבות. הראשון, נגד לארי הולמס, נגמר בנוקאאוט – היחיד שספג הולמס ב-75 קרבותיו. השני היה הקרב נגד מייקל ספינקס, שסוקר כאחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה, קרב בין טיטנים בעלי סגנון שונה בתכלית. בפועל טייסון נזקק לדקה וחצי כדי לשלוח את ספינקס לנוקאאוט ולנצח. למעשה, ספינקס הפסיד את הקרב עוד בטרם התחיל – הוא נתקף אימה רק לנוכח הידיעה שיילחם בטייסון. היו אלה שנות השיא של טייסון, והוא לא נראה בלתי מנוצח – הוא באמת היה כזה.
היה לו פשוט הכל מכל. לצד המשקל והעוצמה, פיתח טייסון מהירות וזריזות יוצאות דופן. עוד מגיל 13 ד'אמאטו סיגל לו שיטת לחימה מיוחדת הידועה בשם "פיק-א-בו" – על שם משחק הילדים בו ההורה מסתיר את פניו מאחורי כפות הידיים ואז "מגיח" מאחוריהן. ילדים קטנים אוהבים את מראה הוריהם המופיעים משום-מקום, יריביו של טייסון פחות אהבו את הקונספט. עיקר השיטה היה החזקת הראש מאחורי הכפפות, מעט כאילו הם ממוגנטים זה לזה. כלל התנועות – ההתחמקויות והתנודות – נעשו באותו המצב. תהיה טעות לחשוב כי מדובר בשיטת הגנתית. ראשית, המתאגרף לא סטטי – הוא שומר על תנועה ותנודות ללא הפסקה וקצב לא קבוע, כולל שינויי גובה – כל זאת כדי לבלבל את היריב ולהפתיע אותו. שנית, ההגנה היא למעשה התקפה – ההתחמקויות לוו בהתקפות-נגד מגוונות עם שתי הידיים, שהיו פנויות ממשימות הגנתיות, לאיזורים שונים בגוף היריב, מהחגורה ועד לראש.
אחד המהלכים האהובים על טייסון היתה מכה ימנית כפולה – מכת מעגלית (Hook) לגוף, ומייד אחרייה מכה מלמטה (Uppercut) ללסת היריב. כשהנחית את האפרקאט השתמש טייסון בתנופה שקיבלה ידו כשהמכה הראשונה ניתזה מגוף היריב. ב-1986 ניצח טייסון את ג'סי פרגוסון ובמהלך הקרב שבר את אפו בזכות הסדרה הזו. לאחר הקרב אמר טייסון שהמכה הייתה כה חזקה שהוא הרגיש את אפו של פרגוסון דרך הכפפה.
טייסון נגד פרגוסון, שנשאר עם אף שלם עד ל-01:20.
הצרות צרוּרות בצרוֹרות
כמו בלא מעט מקרים, לאחר השיא מגיעה הדעיכה. תסבוכות אישיות החלו להכות בטייסון, שהתרגל להיות בצד המכה. נישואיו עם רובין גיבנס התפרקו לאחר כשנה, כשהיא טענה לתחושת חוסר בטחון בצלו של טייסון. בזמן הזה התנתק טייסון בהדרגה מכל מה שהיה חלק מנסיקתו. הוא התרחק מחבריו הקרובים, הצוות עמו עבד מימי ד'אמאטו פוטר, וסגנון ה"פיק-א-בו" נזנח על-ידי המתאגרף בטענה שלא בזכותו הוא הפך לאלוף העולם. במקביל, תדירות הקרבות פחתה, וכמות הבילויים עלתה. כל המטען הזה הכריע את טייסון בקרב מול באסטר דוגלאס. טייסון היה לאלוף הבלתי מנוצח ונחשב לפייבוריט הבלעדי, כשמנגד, דוגלאס האנונימי איבד את אמו כשלושה שבועות לפני הקרב והגיע נסער רגשית. הוא עלה לקרב של חייו, והסנסציה התרחשה. טייסון הפסיד לראשונה, בקרב ה-38 שלו, בנוקאאוט. הוא אמנם הפיל את דוגלאס במהלך הקרב, אבל היה כבד מהרגיל, חיפש מכה מכריעה אחת במקום הרצפים בהם תמיד השתמש, ולמעשה נראה יותר כמו אחד מיריביו הקודמים מאשר כמו מייק טייסון. דוגלאס הכריע אותו עם אפרקאט ימני, שהיה למכת המחץ של טייסון עצמו, לאחר סדרת אגרופים ישרים שהוציאו את יריבו מריכוז. לאחר מספר מכות נוספות טייסון נפל, ולא קם. שנים רבות לא קרה ארוע כה מסוקר ומפתיע בעולם האיגרוף.
בהמשך הספיק טייסון להלחם שוב נגד אותו טילמן, והשיג את נקמתו לאחר פחות משלוש דקות מתחילת הקרב. אגב מכות לכל חלקי הגוף – טייסון פגע בחלק העליון של הראש של טילמן, אזור שאליו המכות בדרך כלל לא מכוונות, והייתה זו המכה שהכריעה את הקרב. לאחר סגירת המעגל הזו באו שלושה נצחונות נוספים – ואז הגיע השפל. טייסון הואשם באונס נערה בת 18. המתאגרף ונציגיו טענו בבית המשפט שהכל התקיים בהסכמה ושהיא הגיעה לחדרו מרצונה, אבל הפעם השופטים היו נגד טייסון וגזרו עליו שש שנות מאסר. רק אזכיר כי טייסון היה אז בן 25 בלבד, למרות שיכול להראות כי היה מבוגר הרבה יותר בעקבות ריבוי הארועים בחייו. הוא שוחרר כעבור שלוש שנים על התנהגות טובה, כשלגופו נוספו קעקועים ולאחר שאימץ את דת האסלאם.
הקאמבק נראה כבלתי נמנע והפך לארוע הספורט המרכזי של שנת 1995. טייסון עלה לקרב נגד פיטר מקנילי וניצח בסיבוב הראשון. רבים טענו כי נבחר לטייסון יריב שרמתו הייתה נמוכה יחסית מתוך כוונה שיחזור לזירה עם נצחון, אבל לקהל זה לא שינה. הקרב גרף יותר מ-96 מיליון דולר ונצפה ביותר מ-1.5 מיליון בתים ברחבי ארה"ב. כעבור כשנה השיב לעצמו שני תארים מתוך השלושה בהם החזיק. הקרב האחרון היה נגד ברוס סלדון, ואחד הצופים היה הראפר טופאק שאקור, שנורה ממש בהמשך אותו הערב. בחזרה לענייננו, לטייסון ציפה קרב נגד אבאנדר הוליפילד, אותו הוא אמור היה לנצח ללא קושי מיוחד. בניגוד לתחזיות, טייסון הפסיד את הקרב ואת התואר בו החזיק, וזמן קצר לאחר מכן נקבע קרב שני ביניהם.
לאחר הקרב הראשון צוותו של טייסון האשים את הוליפלד בנגיחות תכופות מצדו. הטענות לא זכו להתייחסות מצד השופטים, ובקרב השני דאג טייסון בעצמו לתגובה. ההתמודדות זכתה לתהודה עצומה, כששני המתחרים מקבלים כ-30 מיליון דולר עבורה (שיא גובה עבור מענקים, שנשבר רק ב-2007), וכשני מיליון תושבים צפו בה בבתיהם. הקרב נעצר בסיבוב השלישי לאחר שטייסון נשך את אוזנו השנייה של הוליפלד, שחתיכה ממנה נמצאה לאחר הקרב בזירה. את אוזנו הראשונה הספיק לנשוך קודם לכן, תקרית שאחריה חודש הקרב. טייסון טען כי הוליפלד המשיך לנגוח בו מבלי התייחסות מצד השופט – וזוהי לא סיבה מופרכת לתגובה שלו. עוד כשהיה מתארגף חובבן, היה טייסון מתעצבן כשיריבו קירב את כפפותיו לפניו, והיה נושך אותן. כך או כך, הקרב נעצר, טייסון נפסל, ובמקום פרצה תגרה המונית שנעצרה לאחר התערבות כוחות האבטחה. למרות שהתנצל בפומבי, רשיונו של טייסון להתאגרף נשלל לתקופה לא מוגדרת והוא נקנס ב-3 מיליון דולר. אבל כעבור שנה וחצי קיבל טייסון את הרשיון חזרה, וכלל לא בטוח שהדבר פעל לטובתו.
הקאמבק השני – שהשתבש
אחרי שחזר בשנית לזירה, קשה היה לזהות את טייסון. מוסר העבודה שלו נעלם, הוא החל לזלזל ביריביו – הדיי חלשים ממילא – והפסיק להתמיד באימונים, במיוחד בפן ההגנתי. כל מה שהפך אותו ממתאגרף טוב למתאגרף פנומנלי הוזנח וטייסון הפך לשבלוני וצפוי. אם בהתחלה עוד הצליח לנצח – בכל זאת, הוא מייק טייסון – שני היריבים החזקים איתם התמודד הראו כי טייסון הוא כבר לא מי שהיה. נצחונו על אנדרו גולוטה בוטל שכן טייסון כשל בבדיקת סמים, ובקרב מול לנוקס לואיס הוא החזיק מעמד עד הסיבוב השמיני ונראה כמו הצל של עצמו. טייסון התחרה מעט, בעיקר בקרבות המסוקרים, עד שבקרב האחרון שלו הוא התיישב על הרצפה בתום הסיבוב השישי וסירב לעלות לסיבוב השביעי. בתום הקרב הסביר טייסון הנרגש כי איבד את הרצון והתשוקה להלחם. חוסר החשק ניכר בפניו. כך פרשה לה אגדת האיגרוף.
אז מה השתבש שם? כמעט הכל.
כבר מילדות טייסון היה מוקף בבעיות, מבית ומחוץ. על אמו סיפר לימים – “מעולם לא ראיתי אותה שמחה או גאה בי. מעולם לא הייתה לי הזדמנות לדבר איתה או להכיר אותה. מקצועית זה לא שינה דבר. אבל זה שובר נפשית ואישית". בהעדר דמות אב ועם מות אמו עלול היה טייסון להכנס לסחרור מתמשך, והפיכתו של ד'אמאטו לאפוטרופוס שלו הייתה גלגל הצלה. ובהתאם, מותו השפיע על טייסון רבות, אישית ומקצועית. מקצועית, ד'אמאטו שם דגש על ההגנה, וכך היה גם עם ממשיך דרכו, רוני. לא לחינם ההפסד הראשון של טייסון הגיע לאחר שפיטר אותו. רוני עצמו התייחס בתקשורת להפסד ואמר כי "זה לא היה מייק טייסון" – וכשהציבור חשב שמדובר באפיזודה חולפת שנבעה מבעיות אישיות בחייו של המתאגרף, אין לדעת מה ראה מאמנו לשעבר. ייתכן כי ידע כבר אז שתחילת הסוף מתקרבת. אישית, נישואים ראשונים לא מוצלחים ואבחון במאניה-דיפרסיה הוציאו את טייסון משיווי משקל, והחותמת הסופית הייתה החלפת הצוות שליווה אותו מימי ד'אמאטו ודאג לו באופן יום-יומי, לצוות בראשותו של דון קינג, שדאג רק לכיסו האישי.
בבוא הימים הכיר טייסון בטעויותיו. כעבור שנים הצהיר כי הוא מתבייש בעצמו וכי בזבז את חייו. באחד המפגשים בינו לבין קינג, שפך עליו טייסון כוס מים וטען כי הוא "שדד" אותו כשהיה מתאגרף פעיל. ההסתבכות עם החוק נמשכה, וטייסון עבר תקופות התמכרות לאלכוהול ושימוש בסמים עד שמצא את מקומו. בשנים האחרונות הוא טוען כי הוא נמצא בחברת אנשים טובה יותר, שגורמת לו להתנהג בהתאם, כשבנוסף הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לילדיו ("הם חברים שלי", טוען). בנוסף, הקים טייסון מרכז לילדים בסיכון, שמגיעים ממשפחות לא יציבות, בדיוק כמו שהוא היה בילדותו.
וכמובן, בלי יונים, מייק טייסון איננו מייק טייסון. המתאגרף לא זנח את תחביב הילדות שלו, וכיום לרשותו כ-2500 יונים. נראה כי טייסון מצא סוף סוף נחת ושלווה בחייו. רק אל תפגעו לו באחת היונים – אתם יודעים איך זה נגמר בפעם הקודמת.
