כשהייתי ילד, ביסודי, חטיבה ותיכון, רוב האנשים סביבי שהתעניינו בנ.ב.א אהדו ברמה כזו או אחרת את השיקגו בולס. קשה היה שלא. היום, קרוב ל-19 שנה אחרי הסל האחרון של מייקל ג'ורדן במדי הבולס, אני כבר לא מוקף אוהדי שיקגו. חוסר הצלחה לא מעודד נאמנות או יותר מדי עניין.
בגדול, אפשר לחלק את ההיסטוריה של השיקגו בולס לשלושה חלקים: לפני ג'ורדן, "זמן ג'ורדן", ואחרי ג'ורדן. תמיד אפשר לרדת לרזולוציות יותר מפורטות, אבל הבולס מעולם לא הגיעו לגמר הנ.ב.א לפניו או אחריו. אני בכלל ממעריצי סקוטי פיפן, שהם כמו ההיפסטרים המקוריים, אבל הבולס, והנ.ב.א של שנות ה-90 (שזה נושא לפוסט אחר) מתחילים ונגמרים בג'ורדן.
היו כמה שנים קשות אחרי שהשושלת פורקה לה ב-1998. שש עונות רצופות בלי פלייאוף, מאמנים גרועים, אי-יכולת לשמור על שחקנים כמו אלטון ברנד ורון ארטסט, בחירות דראפט נוראיות (מרקוס פייזר) או סתם חסרות מזל (ג'יי וויליאמס). ב-2004 דברים השתנו כשסקוט סקיילס (עדיין שיאן האסיסטים למשחק אחד בנ.ב.א עם 30) נהיה המאמן. הקבוצה נבנתה סביב בן גורדון, לואל דנג, קירק היינריך ושאר ירקות והגיעה לפלייאוף כמה פעמים, ואפילו עשתה סוויפ למיאמי של שאקיל ודי-וויד ב-2007.
אבל בנ.ב.א, בינוניות, או להיות בינוני פלוס, זה אסון. אתה לא מתקרב לאליפות, אבל אתה לא רע מספיק כדי לקבל הזדמנות להשיג פרנצ'ייז פלייר בדראפט. אחרי שעניין סקיילס התפרק, שיקגו פספסו את הפלייאוף, והגיעו לסוג של נחלה: בחירה ראשונה בדראפט ב-2007, ולקחו את דרק רוז. יליד העיר שיקגו, כוכב מכללות בממפיס (רק לעונה אחת). שחקן שאפשר לבנות סביבו, שאפשר לשים על פוסטרים. פרנצ'ייז פלייר.
איך זה נגמר? אחרי עונת MVP שהחזירה את שיקגו בפעם הראשונה מזה 13 שנה לקידמת הבמה של הליגה, הפציעות התחילו, והמשיכו. רוז חזר, אבל לא אותו דבר, והיום עושה בעיות בניו יורק ניקס. ההלך המחשבתי בשיקגו אחרי הפציעה של 2012 הייתה שברגע שרוז יחזור, הם יהפכו למועמדים לאליפות שוב. אבל איתו ובלעדיו, הם הגיעו לגמר המזרח רק פעם אחת (ושם קיבלו בראש מלברון ומיאמי ב-2011) ופעמיים לחצי גמר המזרח, פעמיים מועפים ע"י לברון. שנה שעברה הבולס פספסו את הפלייאוף לראשונה מאז 2008. תום ת'יבודו פוטר לפני תחילת העונה שעברה ופרד הויברג מונה, בשאיפה לכדורסל עם התקפה יצירתית יותר ואת עונת 2015-2016 שיקגו סיימה בתחושה שאולי זה הזמן לפרק את הכול ולהתחיל מחדש.
אבל כרגיל, הצמד שמנהל את הקבוצה, ג'ון פקסון וגאר פורמן, בחרו משהו באמצע. רוז נשלח בטרייד לניו יורק והם לא חידשו לג'ואקים נואה את החוזה. במקום לשלוח את ג'ימי באטלר בטרייד ולהתחיל לבנות מחדש דרך הדראפט, הצמד החליט למשוך עוד קצת. הם החתימו את דוויין וויד (גם יליד שיקגו) ואת ראז'ון רונדו, שטיפה שיקם את עצמו בסקרמנטו, אבל לא באמת היה לו ביקוש עצום ברחבי הליגה. קבוצה שיכולה להגיע לפלייאוף במזרח, אבל מצד שני מאוד לא מתאימה לסגנון שהויברג התמחה בו במכללות (אימן בהצלחה את איווה סטייט). מעט מאוד קלעים, יותר מדי שחקנים שמאוד אוהבים את הכדור ולשחק על בידודים.
וזה באמת לא עובד. רונדו עושה רושם בדרך החוצה מהקבוצה. באטלר מצויין, ווייד טוב מאוד לגילו, אבל זהו. הספסל ובעיקר ניקולה מירוטיץ, מאכזב. החזרה של מייקל קארטר-וויליאמס יכולה לעזור, אבל לא יפתיע אף אחד אם זה לא יספיק. הבולס כרגע מקום 9 במזרח עם מאזן של 19 ניצחונות ו-20 הפסדים. הם ישארו בתמונת הפלייאוף לכל אורך העונה, אבל כשמסתכלים קדימה, אפילו אם מגיעים לפלייאוף, הבולס נראים כמו מועדון שצריך שינוי מסיבי כדי לדגדג את טורונטו, בוסטון ואפילו אטלנטה, שלא לדבר על קליבלנד כל עוד לברון מושך בחוטים.
לפספס את הפלייאוף בעונה הזו אולי יוביל לניקוי אורוות שקורה מדי פעם אצל קבוצות נ.ב.א (חוץ מהספרס). פקסון ופורמן יפוטרו, גם הויברג כנראה. מה אח"כ? קשה להגיד בלי לדעת מי יהיו אלו שינהלו את הקבוצה. אבל שיקגו של אחרי עידן דרק רוז לא נראית בריאה יותר ומוכנה להתמודד על אליפות בשנים הקרובות. באטלר הוא סופרסטאר גבולי, אבל אולי כדי לבנות מחדש, צריך לשלוח גם אותו בטרייד, בתקווה שמתחילים תהליך שלא יגרר יותר מדי זמן, ויהפוך את הבולס לעוד פילדלפיה.
