// מאת אלון רוזן
דלת המטוס נסגרת ושתי הדיילות שעמדו בכניסה פנו לענייניהן. חמשת הנוסעים האחרונים שנכנסו עדיין התקדמו לאיטם במעבר בין כל דוחקי התיקים, מחפשים אחר הכיסא שלהם. אלוהים, בבקשה תעשה שהם לא יהיו 23E או 23F. הטיסה הראשונה הייתה כל כך מתישה, ואין דבר ש23D שכמותי ישמח יותר מאשר לזכות בשורה ריקה במטוס שאפשר להניח בה את הראש בנחת.
אני מסתכל ורוב מוחלט של המושבים במטוס ריק. הסטטיסטיקה לטובתי. בחור ראשון מתוך החמישה תופס מקום, השני נכנס שורה אחריו ו…. "Is this your guitar?" אני מרים את הראש בהפתעה. בחור רוסי ענק מהשורה לפניי מחזיק תיק גדול בידו האחת, וביד השנייה מצביע על תא האחסון שמעלינו. אני משתהה לרגע, מנסה להחליט עם עצמי אם הוא יותר שרירי או מקועקע, מתאפס על עצמי מהר וזורק "Yes". הוא אמר:"I move the guitar a little bit, don’t worry, I'm careful, guitar is important". אני משיב לו "No problem my friend". זה קצת מוזר לקרוא לו My friend, אבל אחרי חמישה חודשים במזרח זו הדרך היחידה שאני מכיר לסיים משפט באנגלית. הבחורה הבלונדינית שלידו מעבירה לו תיק נוסף. הוא ממקם הכל ומתיישב חזרה. כל נוסעי המטוס ישובים במקומותיהם. אני מאושר. הבחור הגדול מסתובב לכיווני ושואל אותי "Where are you from?" אני עונה:" Israel, and you?" הוא מסתכל לי ישר בעיניים, העיניים שלו התכווצו, הוא לוקח נשימה עמוקה ומטיח בבוז "Syria", שתיקה. למה, למה הפסקתי לשקר על השאלה "מאיפה אתה?"
"אנדולללללה. אנדוללללה. אנדולה" תום מביט עליי ונשפך מצחוק. "אתה לא צריך לגלגל את הר' עד כדי כך" הוא המשיך לצחוק. "די תפרגן לי, מתי בחיים תהיה לי הזדמנות לגלגל ככה את הר'? או הנה, הדף נטען.. תזכור, הוקמנו ב1278 וראש הממשלה שלנו הוא אנטוניו מרטי". "מה מדברים שם?" הוא שאל. "קטלאנית".
הגענו לקאשמיר אחרי התלבטויות רבות. המליצו מאוד שלא לנסוע כי מסוכן בגלל סכסוכים בין הקשמירים להודים, וחוץ מהצרות הפנימיות צריך גם לזכור שזו מדינה מוסלמית ולא בטוח שם לישראלים. אמרו לנו לבחור מדינה חדשה לשבועיים האלה, ליתר בטחון, אם שואלים אותנו "מאיפה אתם?". רצוי אחת כזאת שאף אחד לא מכיר. בחרנו את אנדורה (ותודה למוקדמות היורו). הכנסנו לתיק את השורש והר' הגרונית, ויצאנו לכיוון ההוסטל.
אני והבחור הגדול מביטים זה לזה בעיניים, שתיקה מביכה של שנייה ואני מבין שחייבים להחליק את זה בשביל לא לשקוע פנימה: "Oh, that’s nice. I'm very sorry to hear about what happens there" "I don’t want to talk about it. Too much pain in my heart" הוא אומר בכאב. המשכנו בשיחת חולין קצרה, קוראים לו רמי, הוא בן 38 וכרגע גר בדובאי. אשתו רוסייה והם החליטו לטוס ולראות את רוסיה-אורוגוואי עם המשפחה שלה. השיחה לאט לאט התפוגגה. הדרך מכאן להכתרת האירוע הדיפלומטי כיעיל ושקט הייתה קצרה. ואז הוא הוציא וויסקי.
"רוצה לשתות?" רמי הציע לי, ועוד לפני שהספקתי להגיב הכוס הכחולה שמחלקים עם הארוחה במטוס כבר הייתה מלאה במשקה. "אפשר לבוא לשבת לידך?" הוא שאל. "בטח" השבתי, והוא עבר לשבת לידי כשהבקבוק אצלו ביד. "הבאתי לך וויסקי, כי אני רוצה שנדבר כמו גברים. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לדבר עם מישהו מישראל. אתה מישראל, אני מסוריה, שיזדיינו הממשלות, בוא נדבר."
מרחק 10 דקות הליכה (כשאתה פיכח) מהפאן זון שבסמארה שוכנת המבשלה המקומית. שני תורים ארוכים משתרכים בפני שני חלונות קטנים, מאחוריהם מחכים לך שני מלאכים שישמחו בעבור 2 דולר למלא לך בקבוק של ליטר וחצי היישר מהחבית. ומה עוד? הגאונים האלה ממוקמים על הנהר, על הוולגה. התיישבתי על גדות הנהר והתחלתי לדבר עם האוהדים שמסביבי, לכל אחד בקבוק ביד. לידי ישב בחור נחמד ממוסקבה עם אנגלית סבירה בהחלט ורגל שבורה. קרוב אלינו ישבו שני חברים רוסים שגרים אלף קילומטר משם לאיזשהו כיוון, הם לא ממש ידעו להסביר באנגלית.
אחד מהרוסים שגרים רחוק שאל אותי:"You from?" אני עונה "Israel". ראיתי שהוא מופתע. אני מסתובב חזרה ומדבר עם הבחור עם הרגל השבורה. פתאום אני שומע "Israel friend, Israel friend" אני מסיט את המבט אל שני הבחורים והם לוחשים בקול: "פוליציה" ומסמנים לי להכניס את הבקבוק לתיק. המשטרה הגיעה. הבחור עם הרגל השבורה דיבר עם השוטרים, ולאחר כמה דקות הם הסתתובבו והלכו. הוא חייך. אחד משני הבחורים שגרים רחוק הצביע על קיר קרוב. הייתה עליו מצלמה. הבחור עם הרגל השבורה אמר – "המשטרה חייבת לבוא בגלל המצלמות, אסור לשתות פה, אבל ממש לא אכפת להם" ארבעתנו צוחקים ביחד ושולפים את הבקבוקים. הבחור שהופתע כשעניתי שאני מישראל נראה מהוסס. אני קולט את השנייה שבה מנת האומץ הדרושה והביטחון ביכולת להוציא משפט באנגלית השתלבו והוא אמר במבוכה :"My mother Russian. My father German. Me half German. You hate me? Because.. you know"
אני קצת מופתע מהשאלה "No my friend, I don’t hate you". הוא נושף בהקלה "Thank you my Israel friend. Thank you", ושנינו מתחבקים חיבוק של שני גברים שיכורים, על רקע השקיעה הכתומה סגולה שעל הוולגה.
רמי בעיקר שאל. כשהתחלתי לענות עצר אותי וחידד את השאלה. או סיפר סיפור. התנצל שקטע אותי, שתה עוד כוסית, הזכיר שאנחנו מדברים עכשיו דוגרי, לחץ לי את היד בהתרגשות, שאל עוד שאלה, וחוזר חלילה. דיברנו המון. שלוש שעות וחצי. דיברנו על ההיסטוריה, הוא סיפר שכל פעם שהוא נזכר במה שהיטלר עשה עולות לו דמעות בעיניים. דיברנו על ההיסטוריה של ישראל ושל העם היהודי. הנרטיבים השונים. חוויות של להיות יהודי בעולם. חווית של להיות מוסלמי בעולם. איך הוא רואה את הערבים, איך הוא רואה את היהודים ואיך הוא רואה את ישראל. לא משנה כמה ניסיתי, הוא פשוט לא הסכים להאמין לי שעל דגל ישראל יש שני פסים כחולים בגלל הטלית. לטענתו שני הפסים הכחולים בדגל ישראל מייצגים את נהר הפרת והחידקל, מכיוון שאלה השאיפות הטריטוריאליות של ישראל. הוא לא מבין למה אנחנו רוצים לכבוש את דמשק, ולא מאמין לי שאני אומר שממש בסדר לי בקריית אונו. במהלך השיחה הוא עוצר אותי ומבקש לכתוב בפתק בטלפון שלוש נקודות שהעליתי בפניו והוא לא חשב עליהן אף פעם. הוא הבטיח לספר את המידע הזה לחברים שלו, לילדים שלו ולנכדים שיהיו לו בעזרת אללה. על כך נאמר שלוש נקודות שהן שש. המטוס מתחיל בנחיתה.
אנטוניו הוא אחד מששת הקולומביאנים שהיו איתי בדורמס ערב המשחק של קולומביה וסנגל. הוא דיבר אנגלית הכי טוב ונחר הכי חלש מבין כולם. החיבור בינינו היה כמעט בלתי נמנע. בילינו את היום בטיול בעיר ובפאן פסט. הקולומביאנים שטפו את הרחובות, בכל מקום שמעו ספרדית וראו חולצות צהובות. נדבקתי בלהט שלהם והתאהבתי באנשים שהיו הכי נחמדים שפגשתי בטיול. אחרי שהצלחתי ללמוד בהצלחה שני שירי עידוד קולומביאנים, אנטוניו הכריז שאני אחד משלהם. הוא הסתכל על הfan id שלי, ראה Alon Rosen והודיע: מעכשיו אתה חוזה. אחרי שסיימנו לראות את שוודיה-מקסיקו המשכנו לכיוון בר שבו ישבו שני חברים של אנטוניו. בין נחילי קולומביאנים התקרבנו לפאב. אנטוניו ראה את רפאל החבר וקפץ עליו בחיבוק. כשרפאל הסתכל עליי אנטוני הציג: "זה חוזה". רפאל שאל אותי: "מאיפה אתה?" וצעקתי "קולומביהההה".
המטוס נגע בקרקע. רמי אמר שהוא ממש שמח שאמרתי שאני מישראל. אם הייתי אומר שאני מכל ארץ אחרת, הוא היה מהנהן, מסתובב והולך לישון. אבל זאת הזדמנות שהוא לא יכול היה לפספס. השיחה הסתכמה בזה שהוא עדיין לא רואה הצדקה למעשים של ישראל, אבל הוא רואה זוויות חדשות בסיפור הישראלי שלא הכיר קודם. על סוריה לצערי לא הספקנו כמעט לדבר, אבל הוא הבטיח שבפעם הבאה נדבר גם עליה. הוא ביקש את הפייסבוק והמספר שלי, וכתב אותם בפתק, כי אם יהיה לו באנשי הקשר או בפייסבוק ישראלי יעשו לו בעיות בפעם הבאה שירצה לבקר את המשפחה שלו בסוריה, אז הוא ינסה ליצור איתי קשר מפלאפון אחר. נפרדנו בחיבוק ובוסה. הגעתי לרוסיה.
במקדש של כל הדתות בקאזאן מאוגדים סמלים וחפצים המייצגים 16 זרמי דת שונים. המקום הוא בעצם מוזיאון שהקימו שני אחים שמאמינים שאלוהים הוא אחד לכל הדתות ורצו להקים מוזיאון שזו תהיה האמירה שלו. המבנה יפיפה ונראה כאילו שאוב מאגדה. אני עובר בין החדרים – ציורים של ישו ושל השליחים, מגני דוד וכיתוב בעברית, פסל של בודהה בחדר מלא מנדלות צבעוניות, ציורים מצריים עם כתבי חרטומים וחדר מלא סמלים של דתות נורדיות. בין כולם אני עובר.
ממש לפני הכניסה לכנסייה יש גרם מדרגות. אני עולה בו, נכנס לסטודיו קטן וחוצה אותו. ושם, בעליית הגג של המקדש של כל הדתות, מעל כל שאר החדרים בהם סיירתי אני רואה תמונת פסיפס דיוקן ענקית, שונה מכל מה שראיתי עד עכשיו. גם כאן הבינו, שעם כל הכבוד לעשרות אלפי שנים של היסטוריה אנושית, הדת הכי גדולה בעולם היא הכדורגל, וגם בה, כמו בדתות רבות בהיסטוריה האנושית- קיימים אלים בגוף בשר ודם. ליאונל מסי הוא אחד מהם.
מחשבות עם עצמי
המטרה של הסיפור היא להציג את חווית הלאומיות שעברתי במונדיאל בצורה קצת מופשטת ושונה. מוטיב חוזר הוא השאלה "מאיפה אתה?" וכל פעם התשובה קצת שונה ומייצגת משהו שונה, אבל בסופו של דבר התשובה לא חשובה, אלא מה שבא אחריה – אנשים מכל מיני מקומות ברחבי הגלובוס יכולים להתאגד סביב הכדורגל ולשים את מוצאם בצד ואת האהבה המשותפת לספורט מעל הכל. זה לבד שווה סיפור.
