1. פפ, 2011
בסופו של דבר, הסדרה הזאת זרקה אותי כמה שנים אחורה. מכירים את הויכוח העייף והמנג'ס על מסי או רונאלדו? תכירו את אחיו הצולע, ויכוח שנכנסתי אליו אלף פעם – מי מאמן גדול יותר, ז'וזה מוריניו או פפ גווארדיולה. שני הויכוחים האלה הפכו להיות מאוד רלוונטיים בקיץ 2010, כשמוריניו הגיע ללה ליגה – ומונה למאמן ריאל מדריד. מוריניו ורונאלדו נגד פפ ומסי. את כל היתר בטח כבר שמעתם אלף פעם…
ואני, בתור אוהד ריאל, דווקא שמחתי – כי היה זה איחוד יפה בין הקבוצה שאני אוהב לבין המאמן שאני אוהב. הייתי "טים מוריניו טו דה פולסט": נלחם באדיקות של מטיף בכל נביאי השקר של ברצלונה, ממשיך להסביר למה מוריניו הוא לא "אנטי כדורגל" (כן, התבגרתי, אבל אני עדיין שונא את הביטוי הזה), ושוב ושוב שולף נתונים מהעבר שמעידים שקבוצות אחרות של מוריניו דווקא ידעו לשחק התקפי – וזה רק עכשיו.
הבעיה האמיתית בוויכוח הזה היא שלא היה לי באמת מה להגיד נגד פפ. בסה"כ נחמד הבחור, וגם אוהד ריאל שרוף כמוני היה צריך להודות שהיה משהו יפה בברצלונה ההיא – בקבוצה המרהיבה והסוחפת שפפ הצליח לבנות, מורכבת ברובה משחקנים מקומיים, בהנהגת מאמן שהוא בעצמו קטאלוני ושחקן בית של ברצלונה… נו, את הכל כבר שמעתם.
אבל הסחף בכיוון ברצלונה, גם אם הוא היה בו מן האמת, היה מוגזם, פופוליסטי במידה רבה וגרם לי לחדד עמדות מהצד השני. לא אהבתי את ההצגה של ריאל מדריד כאיזה גוף קר ואכזר, בעוד ברצלונה – קבוצה ששווה מאות מיליונים, כן? – היא "הקבוצה הטהורה", והנקייה, שלא שופכת כסף (עד שתשפוך – ולא מעט – על ניימאר וסוארז, כשרצתה לכתוב את פרק ב' של ה"פפ-טים"). אז שלפתי את מיטב הטיעונים שלי (לא היו הרבה), כשהבולט שלהם היה המשפט (תחזיקו חזק):
"יאללה יאללה,
הפפ שלכם,
נראה מה הוא יעשה מחוץ לברצלונה"
שמונה שנים אחרי, ראיתי. פפ אמנם לא הצליח להניף גביע אירופה לאלופות מחוץ לקאמפ נואו, אבל כן לקח שני מועדוני כדורגל – אחד גדול ושני בעלייה – לשיאים נפלאים בליגות שלהם. ואם במקרה של באיירן מינכן עוד אפשר להגיד משהו על הליגה שנחלשת מיום ליום (הודות ליכולת המכביסטית של הבווארים "לשתות" כל כישרון שטיפה צומח מסביב), במקרה של מנצ'סטר סיטי גם מי שמחפש סיבות לפקפק – לא ימצא.
סיטי של פפ היתה מרהיבה. ברצלונה מינוס האוננות המגוחכת והטרמפיסטים. היא נכנסה לליגה הקשה והמאתגרת בעולם, ויצאה ממנה עם 100 נקודות, שלל שיאים, ועונה שלא תישכח. נכנסה עמוק לתוך פנתיאון הקבוצות האנגליות – אי שם ליד מנצ'סטר יונייטד של הטרבל ב-1999 וארסנל הבלתי מנוצחת של 2004.
ואז, הגיעה הסדרה הדוקומנטרית.
2. הסדרה
שמונה פרקים יש ל"הכל או כלום" ("All or Nothing"), הסדרה הדוקומנטרית שהפיקה אמאזון מאחורי הקלעים של מנצ'סטר סיטי. והנה דיסקליימר: אין לי אשליה שמדובר בתיעוד דוקומנטרי אמיתי. ברור לחלוטין שהחשיפה הגבוהה שקיבלו יוצרי הסדרה, שנתנה הצצה מעניינת לחייה של קבוצת כדורגל מודרני, לא היתה מוחלטת. כל צופה פשוט מבין שה"בשר" האמיתי, המריבות בין השחקנים למאמן ובין המאמן להנהלה, הסכסוכים והמרמורים, נשארו כנראה על רצפת חדר העריכה. וגם הסיטואציות הכביכול אותנטיות, נראות קצת פחות כאלה כשאתה נזכר שמצלמה, כמו שהיא מוסיפה חמש קילו, מורידה 10% (לפחות) מהספונטניות והאותנטיות של מצב (ואל תטעו, כולם היו מודעים לכל מצלמה שהיתה שם).
פרשה כמו הסכסוך המתוקשר בין יא יא טורה לפפ עצמו, והכוונה לשחרר אותו בגלל סוכן, אוזכרה רק במרומז בפרק האחרון. הפרידה מטורה בכלל נראית לצופי הסדרה כצעד וולונטרי: טורה בחר לסיים את הדרך וסיטי נפרדה ממנו בגאון. המציאות, כמובן, היתה אחרת.
ועדיין שווה לראות אותה. ולו בגלל העין שהיא כן שולחת למכונה של קבוצת כדורגל מודרנית: ללחץ האדיר שמטיל צל על השחקנים; לחיים האישיים שמתערבבים בחיי הקבוצה; למונולוג הבלתי נשכח שבו פפ מטיח בשחקניו "תשנאו אותי, אבל תראו לי מה אתם שווים"; לפציעות הקשות שגוררת איתה עונה ארוכה ומתישה של הפרמייר ליג; למציאות שמאחורי הבידור המרהיב שהליגה הזאת מספקת; למחיר שצריך לשלם עליו.
3. פפ, 2018
כן, הרבה יותר נוח לי לחבב את פפ כשהוא לא בקבוצה שאני שונא. הרבה יותר קל לי לראות את תכונותיו החיוביות, כשהן לא במדים של היריבה שלי.
אבל בסוף, למדתי לאהוב אותו. להעריך את הכריזמה, את הכנות, את הרעב הבלתי פוסק. את היכולת שלו להסתכל לשחקנים בעיניים, לגעת להם בלב ולגרום להם לשחק בשבילו.
ובאשר לויכוח הישן ההוא – האמת שהשנים האחרונות לא עושות טוב ל"מיוחד", שנראה כמו מי שעדיין מנסה את הטריקים הישנים, שעבדו באמצע העשור הקודם, על מציאות כדורגל אחרת. ובדיוק בזמן הזה, באה הסדרה, והדמות של פפ – שלעתים הזכירה לי מטיף, לעתים מורה בבית ספר ולעתים מדריך, שעומד מול מאמיניו ומראה להם לאן הולכים. מוביל חבורת שחקנים שראתה לא מעט, ועדיין מצליח להוביל אותם אל הדשא, פעם אחר פעם, ניצחון אחרי ניצחון, בדרך לעונה הגדולה בתולדות המועדון – ובתולדותיו של פפ גווארדיולה.
וקשה שלא להישבות בקסם הזה. וגם אני נשביתי.
פפ יצא מאיזור הנוחות שלו, לליגה שהיא ההפך המושלם של הליגה הספרדית שבה גדל ואימן, והוכיח שם את גדולתו בשנה שעברה. וצריך לראות את הסדרה הזו, כדי להבין לעומק כמה גדול היה המעשה של פפ – וכמה גדולה היתה סיטי שלו.
בדרך, תתאהבו בבנג'מין מנדי ובהתאוששות הארוכה שלו, תתרגשו עם הסיפור הלא פשוט שאפף את דויד סילבה, או את הסצנה המדהימה שבה וינסנט קומפני רואה את המשחק של יונייטד – שבסיומו תוכתר סיטי לאלופה – יחד עם אביו המאמץ, אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד.
"הכל או כלום" היא, כאמור, סדרה שיש בה לא מעט אלמנטים של סרט תדמית. אבל בתוך הגבולות האלה, היא גם מסע מרתק ומעניין אל הקרביים של הכדורגל המודרני – על היופי שבו, על הלכידות שהוא מביא, על העוצמה הגדולה שהוא מספק, וגם על המחירים, הקשיים והבעיות שהוא מייצר.
והמסע הזה שווה לצפייה.
נ.ב.
"נו", ישאל את עצמו הקורא, "אז מי יותר גדול – פפ או מוריניו?"
"ובכן", יענה הכותב, יכחכך בגרונו, ילגום מעט מים ויענה:
"בצורה שלא משתמעת לשני פנים, חד משמעית, עמדותיי בנושא ברורות:
יורגן קלופ."
