אין הגדרה אחידה של מהו היפסטר כדורגל. אבל כשמצליבים את הפירושים השונים של המונח, אפשר למצוא כמה דברים משותפים: החיבה לסטטיסטיקות חדישות לצד טקטיקות ומערכים מהפכניים, בחירת קבוצות שיחסית (או לפעמים גם בלי היחסית) משייטות להן מתחת לרדאר המיינסטרימי מבחינת אהדה, וכמובן יחס מיוחד למאמנים ופילוסופיות המשחק שלהם במקום לכוכבי הכדורגל.
Via Atalanta Bergamasca Calcio on Facebook
אז אם היפסטר כדורגל קשה להגדיר, מה עם מאמן כדורגל היפסטרי? אולי יהיה יותר נכון להציג אותם ככה: מאמנים שהיפסטרים של כדורגל אוהבים.
ובכן, מה זה אומר? מאמנים של קבוצות מצליחות, אבל לא יותר מדי, בד"כ משחקות כדורגל התקפי (אבל לא בהכרח) או אפילו מהפכני, לרוב משתפות הרבה צעירים שאח"כ נקנים בכסף רב ע"י קבוצות גדולות יותר, ובעיקר – לא זוכות בתארים, או כמעט ולא.
*****
אז מי אלו הכוכבים של הקטגוריה היוקרתית הזו? אולי נתחיל בדוגמאות של מי לא.
יורגן קלופ היה עד נקודה מסוימת אחד כזה. הוא גרמני, שזה מאוד טרנדי היום. ה"רוק נ' רול", המשקפיים הטיפ'לה רטרו, הגגנפרסינג, ההצלחה עם מיינץ ואח"כ דורטמונד רק בלי באמת לשנות את ההגמוניה בגרמניה. אבל ההגעה לליברפול שינתה את התפיסה, במיוחד אחרי התארים, וגם החשיפה היותר גדולה שעוזרת להביא גם שונאים. תומאס טוכל גם היה פעם כזה. הוא החליף את קלופ במיינץ ואח"כ בדורטמונד, רק בלי התארים. אבל הוא עבר לפריז סן-ז'רמן (משם פוטר לא מזמן), וקשה להישאר חביב כמאמן של קבוצה כזו.
פפ גווארדיולה היה יכול אלוהי ההיפסטרים, אבל אחת הבעיות המרכזיות אצלו היא שהוא הצליח הכי הרבה שאפשר ישר על ההתחלה. הוא גם עובד רק במועדוני ענק (עד עכשיו), ולצד זה שהוא אוהב לחפור על זכויות אדם ועניינים קטלונים, הוא גם מנג'ר של קבוצה שהבעלים שלה היא בעצם מדינה עם רקורד זכויות אדם ועוד כל מיני ירקות די מפוקפק. קשה להיות חביב היפסטרים ככה.
ועכשיו, לכמה דוגמאות בולטות של אלה שכן.
ג'אן פיירו גאספריני
דוגמה מובהקת למאמן שהיפסטרים של כדורגל אוהבים. האיטלקי בן ה-62 היה קשר אפרורי עם שער ליגה אחד בלבד במהלך קריירה של 17 שנה, אבל הכדורגל של הקבוצה הנוכחית שלו, אטאלנטה (מאמן שם מאז 2016) הוא בדיוק ההיפך. כדורגל התקפי, מופקר, והכי חשוב – לא מביא לתארים, חוץ מתואר מאמן השנה בסרייה א' ל-2019. גאספריני והטוויסט שלו על שיטת שלושת הבלמים (מעין 3-4-3 סופר התקפי) הפכו את קבוצתו לאחת ממלכות החן של היבשת, מעין קבוצה שניה או שלישית ללא מעט אוהדי כדורגל באיטליה וברחבי היבשת שמשחקיה הם must-see, גם מכיוון שהיא חוטפת לא מעט גולים (מופקר, אמרנו?).
עוזר בעבר של גאספריני, איוואן יוריץ' הקרואטי, כנראה הולך באותה הדרך עם הצלחת הסינדרלה שלו בורונה, אבל אנחנו צריכים לראות קצת יותר מעונה וחצי בשביל זה. רוברטו דה זרבי כרגע עדיין בפרופיל קצת יותר נמוך (שאולי זה אפילו יותר מושך להיפסטר הכדורגל הגנרי), אבל עושה רושם שמאמן ססאולו בכיוון הנכון כדי לתפוס מקום קצת יותר נרחב ברשימה שכזו.
מרסלו ביילסה
אולי האבא הרוחני של התופעה. למרות שביילסה מאמן כדורגל מאז 1980, הוא עדיין בלב עניין ההערצה למאמנים נועזים טקטית בקבוצות בינוניות-קטנות שאתה יודע שלא יזכו בשום דבר או יאמנו קבוצה שאפתנית באמת, לפחות לא עוד פעם. אצל ביילסה זה לא רק הכדורגל האינטנסיבי שהולך איתו בין אם הוא מאמן את ניואלס, צ'ילה, בילבאו או לידס, אלא גם המכלול: השרפרף, המשקפיים, המתורגמן שמוסיף לקאלטיות של כל המעמד איתו והאובססיביות לפרטים.
גרהאם פוטר
פוטר, מאמנה של ברייטון בעונה וחצי האחרונות, הוא בעצם שמירת מנג'ר שיצאה משליטה. הוא לקח את אסטרסונד השבדית מהליגה הרביעית אל הליגה העליונה לראשונה בתולדותיה, זכה איתה בגביע, שיחק איתה באירופה ואפילו ניצח את ארסנל, כל זאת בעוד הקבוצה מציגה את המונח החלקלק Slick passing game. משם לסוונזי, ומאז בברייטון ובפרמייר ליג, שם הקבוצה הדי אפורה הפכה לקבוצה שמשחקת את אותו משחק מהנה לצפייה, אבל לא מנצחת הרבה משחקים (העונה זו ממש בעיה) או אפילו לא בועטת הרבה לשער. אבל פוטר הוא באמת עוף מוזר בענף – מאמן אנגלי שמאמין בכדורגל קונטיננטלי שמשחק אותו בקבוצה שהיא קבוצת תחתית, אבל מנסה להיראות כמו משהו אחר.
יוליאן נגלסמן
המאמן בן ה-33 של רד בול לייפציג פה למרות שהוא מאמן קבוצה שהיא חלק מקונצרן בינלאומי שלפחות באגף הספורטיבי שלו (אין לי מושג לגבי הדברים האחרים), נהנה לכופף כל מיני חוקים. אז למה נגלסמן? בגלל שכמו פוטנציאל היפסטרי אחר, אנדרה וילאס-בואס, נגלסמן מסומן מגיל מאוד צעיר. הוא קיבל את הג'וב של הופנהיים בגיל 29 אחרי שכבר העביר 6 שנים במחלקות הצעירות. הקריירת משחק שלו הסתיימה בגיל 21. הוא סומן מגיל צעיר מאוד כמאמן עתיד מוצלח, ובאמת עשה חיל בהופנהיים שגם היא שייכת לבעלים של חברה קטנה שנקראת סאפ. למזלו של נגלסמן, הוא עובד בתוך הביוספרה הגרמנית שנשלטת על ידי באיירן מינכן, בה קבוצות כמו הופנהיים ולייפציג הן כביכול מגניבות ומהנות לצפייה (האמת באמת כיף לראות אותן) עם שחקנים שמהר מאוד גדולות אירופה חומדות אותם, אבל תארים אין.
רלף האזנהוטל
קצת לפני נגלסמן, את לייפציג אימן האזנהוטל, שזכה בלא מעט תארים כשחקן בליגה האוסטרית, אבל בשום דבר כמאמן. עדיין, יש הישגים בדרך, כמו העלאת אינגולשטאט לבונדסליגה מהליגה השניה והצלחה מוקדמת בלייפציג. בסאות'המפטון הרגע הכי זכור של האזנהוטל היה ההפסד 0-9 ללסטר. בבית. מהדברים שמרסקים מאמנים וקבוצות. אבל בסאות'המפטון האמינו בדרך שלו, ונתנו לו לעבוד. אנחנו כבר יותר משנה מאז אותה תבוסה, ומעמדו של האזנהוטל איתן מתמיד. כמו מאמנים אחרים ברשימה, הוא משתמש במערך קצת שונה מהנהוג, עם מעין 4-2-2-2 שלוחץ מאוד מאוד גבוה והרבה. והוא גם בכה אחרי שניצח את יורגן קלופ וליברפול, אז בכלל יש פה את כל המרכיבים כדי להתאהב.
Via Southampton FC on Facebook
מרסלו גז'ארדו (???)
כשהכללתי את מאמן ריבר פלייט ברשימה לא הייתי סגור על זה. אבל כרגע, כשכל ההצלחות שלו (ויש לו הרבה מהן ב-5 השנים האחרונות) נרשמות רק בדרום אמריקה, הוא כן סוג של נעלם למיינסטרים של אוהדי הכדורגל מעבר לשם המוכר. בשלב מסוים, גז'ארדו כן יעשה את המעבר מהמועדון בו גדל והצליח גם כשחקן. גז'ארדו לא משחק במערך הרפתקני יותר מדי. מעין 4-1-3-2 עם המון החלפות מקומות בין הקשרים בעמדות הקיצוניות יותר למגינים, אבל כשאתה מאמן קבוצה גדולה בדרום אמריקה שחקנים טובים עוזבים מהר, וגז'ארדו מראה המון גמישות טקטית (מעבר לשלושה בלמים) שזה תמיד מצרך מבוקש.
מאמן אחר בדרום אמריקה שאולי ראוי לציין (הרבה בגלל הכתבה באת'לטיק שהגדירה אותו כמאמן הכי טוב שלא שמעתם עליו) הוא מיגל אנחל רמירז של אינדפנדייטה דלה ואיה מאקוודור. הספרדי בן ה-36, שעבד במשך עשור כמאמן קבוצות נוער בספרד, יוון וגם באקדמיית אספייר הקטארית, הוביל את הקבוצה לזכייה בקופה סודאמריקנה ב-2019, התואר החשוב הראשון של המועדון.
מועדונים בכלל
בודו גלימט זכתה לא מזמן באליפות נורבגיה לראשונה בתולדותיה בלי אף דייג בהרכב (נראה לי, לא עשיתי תחקיר מקצועי מספיק), עם 103 שערים ואיסוף המון אוהדים מרחוק שראו את הנתונים ואת הניתוחים על הטקטיקה הסופר התקפית של קייטיל קנוטסן שעשה חיל עם החבורה מהצפון גם בעונה לפני כשסיימה כסגנית של מולדה. כמו בסדרות טלוויזיה, יש משהו מאוד מושך ומגניב בלהתעניין במועדונים סקנדיניבים. זה המקרה עם מיטיולן של מת'יו בנהאם שהוא גם הבעלים של ברנטפורד, עוד, שמשתמש בכל המתמטיקה והאנליטיקה שעזרה לו לצבור את הונו עם סמארטאודס (יחסים חכמים בתרגום חופשי) כדי להצליח עם המועדונים הקטנטנים האלה הרבה מעבר למצופה.
במיטיולן, כמו בגלימט, יש תארים, אבל אליפויות בליגות כאלה כמו הנורבגית והדנית לא מפיגות את הקסם ההיפסטרי. ברנטפורד גם הוסיפה לעצמה תווית של לוזרית אחרי הקריסה במאבק העלייה מהצ'מפיונשיפ בעונה שעברה, אז בכלל קל להתאהב בה. ברנטפוד ומיטיולן הן השלב הבא בכל ההערצה לדמויות שהן לא שחקנים – אפילו המאמנים הם דמות יחסית שולית בגלל היד המכוונת מלמעלה.
Via Fotballklubben Bodø/Glimt on Facebook
הפלג ה"פרגמטי"
כבר אמרנו שהיפסטריות של כדורגל היא תופעה רחבה יחסית, ויש שונות אפילו בעניין הכדורגל שאנשים נהנים לצפות בו (או לפחות טוענים שהם נהנים ממנו). עם עליית הטיקי טאקה של ברצלונה ונבחרת ספרד עלתה גם הגישה הנגדית. את ז'וזה מוריניו, שבמשך שנים ייצג את האנטי לכדורגל היפה כביכול, קשה להציג באיזושהי צורה כחביב היפסטרים – הוא מוכוון זכייה בכל מחיר, בכל סגנון. משום מה לשחק כדורגל הגנתי או כזה שלא דוגל בסגנון משחק ששם דגש על התקפה בלבד מוגדר כפגרמטי, למרות שזהו שימוש לא נכון במילה. אבל זה כבר נושא אחר.
כמו מוריניו, גם דייגו סימאונה מוצלח מדי מכדי להיחשב כאהוב ההיפסטרים, אבל הוא בהחלט מייצג את מה שהפלג הזה בתוך אהדת הכדורגל חושק בו. שון דייץ' של ברנלי נושא את דגל הסגנון הזה בגאווה. חוזה בורדאלאס של חטאפה שותף גם הוא לפילוסופיה. בגדול, יש תחושה שהם זן הולך ונעלם בעולם הכדורגל שנע לכיוון אחר לחלוטין. כמו שהמערה באלאדין מבקשת שרק יהלום בלתי מלוטש יכנס בשעריה ויהיה ראוי לקחת את המנורה, אולי יש אחד כזה שמתחבא לו בליגה כלשהי בעולם, נועד לכבוש את לבבות אוהדי הכדורגל בעולם עם כדורגל אחר, עד שיהפוך למוצלח מדי, מועתק מדי, ויאבד את קסמו.
