לא מכינים חביתה בלי לשבור כמה ביצים

שלושת המועדונים האחרונים שזכו באליפות הנ.ב.א – טורונטו ראפטורס, גולדן סטייט ווריורס והקליבלנד קאבלירס – עשו את זה עם מאמנים כבר בניסיון הראשון שלהם על הקווים. וכשהנתון הזה מרחף מעל הראש, פתאום הפיטורים המפתיעים של קני אטקינסון מתפקיד המאמן של הברוקלין נטס מקבלים זווית שונה.

הגיע הזמן ללכת

לפני שבועיים דיברנו על התפנית שקיבלה התוכנית של הנטס בקיץ האחרון; מבנייה איטית וסבלנית לכוכבים גדולים, החתמות נוצצות והישגים ע-כ-ש-י-ו. העזיבה של אטקינסון, שעל פי הדיווחים הייתה בהסכמה עם ה-GM שון מרקס על כך שהגיע הזמן ללכת, די תואמת את הלך הרוח הזה. זה מאוד קשור לשינוי בבעלות שהתבצע בקיץ כשג'וזף צאי השלים את ההשתלטות שלו על הקבוצה. לפי השמועות, ההוראה להגיד ביי ביי לאטקינסון הגיעה ממנו.

למה אטקינסון הלך? השמועות שכיף להאמין להן: קיירי אירווינג (ששיחק רק 20 משחקים העונה) וקווין דוראנט (שלא שיחק בכלל) רוצים מישהו אחר. זה מתחבר לנרטיב על ההשפעה ההרסנית של קיירי, ולזה שאחד האנשים במעגל הקרוב של דוראנט מאוד מחובר למארק ג'קסון (מיד נגיע אליו), השם הראשון שעלה כשהתחיל השיח על המחליפים של אטקינסון.

בלי קשר למי דחף את אטקינסון החוצה, הרושם הכללי הוא שחדר ההלבשה כבר לא בדיוק נענה להוראותיו. איך דבר כזה קורה למאמן שעשה עבודה מצויינת עד לא מזמן ולמרות כל ההעדרויות והבעיות שם את הנטס בעמדה די בטוחה להגיע לפלייאוף שוב? התשובה היא בד"כ תלויה בשמועה ובמקור שבוחרים להאמין בהם.

ללמוד מאחרים

כשמארק ג'קסון קיבל את תפקיד המאמן של הווריורס ב-2011, זה היה אחד המועדונים העלובים בליגה (הופעת פלייאוף אחת בלבד ב-17 עונות). העונה הראשונה (עונת השביתה) לא הייתה מדהימה, אבל השנתיים שאח"כ היו מוצלחות (במקביל לעלייה של סטף קרי ושאר ירקות), עם שתי העפלות פלייאוף ו-98 ניצחונות בעונה הרגילה בשנתיים – הכי טוב של הקבוצה מאז שנות ה-70. ואז ג'קסון נשלח הביתה.

הרקע פה קצת שונה מהסיפור של אטקינסון. ג'קסון כן היה מקובל אצל רוב השחקנים החזקים בחדר ההלבשה, אבל בסופו של דבר מקבלי ההחלטות הרגישו שכדי לקחת אליפות, צריך מאמן אחר. הגיע מאמן אחר – סטיב קר. ואיתו, בלי קשר למידת ההשפעה שלו על התוצאה הסופית – שלוש אליפויות ועוד שתי סדרות גמר שהסתיימו בהפסד.

כמו שצוין בהתחלה – ג'קסון לא היחיד מהשנים האחרונות שהלך הביתה למרות סיטואציה טובה שהקבוצה שרויה בה. דוויין קייסי התחיל לאמן את טורונטו באותה עונה שג'קסון קיבל את הג'וב במפרץ. תחתיו הראפטורס הגיעו להישגי שיא בעונה הרגילה ובפלייאוף. אבל שלוש שנים של הדחות בידי לברון ג'יימס הכריעו את העניין אצל מסאי יוג'ירי: צריך מאמן אחר כדי לקחת את הקבוצה הזו עוד שלב קדימה. קייסי הלך הביתה. הגיע ניק נרס (העוזר של קייסי במשך חמש שנים), והגיעה גם אליפות, לצד עוד שינויים שעשה יוג'ירי והגעתם של קוואי לאונרד, מארק גאסול ועוד.

והנקודה הישראלית – דייויד בלאט וקליבלנד (ולברון). עונה ראשונה עם ההעפלה לגמר והפסד לווריורס של קר. עונה שנייה עם מאזן 11-30 לפני שבלאט פוטר. המחליף? העוזר של בלאט, טיירון לו. התוצאה? אליפות כמה חודשים אחר כך. לו גם מוזכר כאחד המועמדים להחליף את אטקינסון.

עם הפנים קדימה

אז אולי הנטס כן יודעים מה הם עושים? לא בהכרח. נכון, זו ליגה של ג'י-אמים ושחקנים הרבה יותר משאר של מאמנים (ברוב המקרים) בימים אלה. ולסטות מקו התהליך המקורי זה לא בהכרח רע אם מקבלים את ההחלטה הנכונה. אבל לא מעט דברים מתוך הסיפור הזה מצטיירים כמו השפעה, אולי גדולה מדי, של כמה דמויות בודדות בחדר ההלבשה של הנטס (אחת השמועות היא שהבעלים צאי החליט לפטר את אטקינסון אחרי שיחות עם שחקנים מסוימים).

פלייאוף או לא פלייאוף העונה (וכנראה שיהיה) – המבט של הנטס הוא על העונה הבאה. עם דוראנט ששב מפציעה, עם אירווינג ששב מעוד פציעה וניתוח, סגל שכנראה יהיו בו שינויים, ומאמן חדש על הקווים. מי יודע, אם תקיעת סכין מטאפורית בגב של מאמנים שדי עמדו ביעדים שלהם עובדת כל כך טוב, למה שהיא לא תעבוד גם הפעם?