יהלומים לאן?

// מאת אבי גולדשטיין

במכבי נתניה הגיעו לצומת דרכים. אין כאן כביש אחד שייקח אותה אל הדרך הנכונה ואין פתרון של קסם. לפעמים בחיים, אם זה בעבודה, בזוגיות או לימודים, צריך לעשות בחירה, לפעמים יכולה להיות כואבת ולפעמים מתוקה, כך גם בכדורגל.

עולם הכדורגל כולו מתפתח וניתן לראות דוגמאות שונות לסגנונות ניהול שונים. יש כאלה ששמים את כל מבטחם באיש אחד, אם זה מנהל מקצועי, מנכ"ל או המאמן, וישנם שבוחרים בחלוקת תפקידים מצומצמת או רחבה, אין דרך אחת נכונה. אך לעיתים, כשדברים אינם מתחברים במועדון, צריך לבדוק את שאר המסלולים בווייז ולפעמים הדרך הקצרה ביותר היא אינה המהירה ביותר.

כשהגיע אייל סגל למכבי נתניה הוא הגיע בתור אוהד שמאהבתו לכדורגל ובפרט למועדון, הוא בא להציל אותו. הקרדיט בהחלט מגיע לאיש ולא משנה איך הגיע לשם, הוא היה זה שעשה זאת. בהתחלה נבנתה קבוצה מתוך האפר של המועדון. הכסף החל לזרום, השחקנים התחילו להתייצב במתחם האימונים ובלאומית כמו גם בליגת העל, התוצאות גם הגיעו. אך למרות כל השקט התעשייתי שסבב את המועדון, היה אפשר לראות סדקים קטנים שעם הזמן הראו בעיות עמוקות יותר.

תחילה היו הסאגות סביב השאלתם של שון וייסמן ודן גלזר, שני השחקנים הצליחו להשאיר חותם במועדון. מעבר להתפתחות שהראו במדים השחורים צהובים, היה ניסיון ברור להשאיר אותם בקבוצה שלא צלח ובמקום לפנות למקומות אחרים הייתה התעקשות שלא הניבה כלום. בנוסף, אלחסן קייטה החלוץ, הגיע לקבוצה בקול תרועה רמה ועם 5 שערים ובישול ב6 המשחקים הראשונים היה נראה בינגו. ואז הגיע הוויכוח על הפנדל וכדור השלג התחיל להתגלגל ונגמר בכך שאלה היו השערים היחידים שלו בקבוצה בכל 24 ההופעות שלו.

למרות שכלפי חוץ סגירת החוזים בנתניה נראתה איכותית, אותם סדקים בצבצו להם גם שם. זה החל עם עלי מוחמד, שחוזר על ידי כל ובחוזה החדש שקיבל על מנת להישאר הוא גם קיבל מתנת פרידה מוקדמת בדמות סעיף מכירה, עוד נחזור לזה. וכמובן, איך לא, קרקס החוזה של ערן שהתפוצץ עד לכדי הבטחת אי חזרתו למועדון אי פעם והחוזה של סבע, הגבוה ביותר במועדון, שבקושי הספיקו לחתום עליו וכבר נגנז בעקבות מעבר.

החוסר בניהול מקצועי נכון בנתניה הוא רחב ממדים. התדרדרות קבוצת הנוער וחוסר יכולת קידום צעירים, סאגות על העברות וחוזים שאינן נגמרות ומה שהתחיל בתור מקום עבודה מסודר המשיך לכדי רכבת הרים משוגעת, חוסר תכנון עתידי המתבטא בשינויי סגל מקולקלים וחסרי מחשבה מקדימה. הרי כמו שנאמר, עלי מוחמד כבר היה מחוזר, כולם ידעו כמה הוא שחקן מעולה, ועם סעיף מכירה השאלה הייתה רק מי תציע לו הכי הרבה. כשאין תכניות בביצוע, או לפחות תכניות מגירה, להחלפת השחקן הטוב ביותר בקבוצה, הדרך למטה סלולה.

אם לא די בכך, עוד בתחילת מסע חזרתה של מכבי נתניה לקדמת הבמה היה ניתן לראות בבירור כי הגנת הקבוצה לוקה בחסר. ספיגת שערים קלה שהעונה אין התקפה שתכפר על כך. וגם שם, לא נבנתה תכנית הבראה ראויה ורק פלסטרים הושמו על הפצע העמוק.

ואז מגיעים אל האימונים ושיטת המשחק של דראפיץ' את ברדה. רוב הזמן אם משהו עובד אין סיבה לשנות אותו. סלובו התמקד באימון ההגנה, שי באימון ההתקפה ויחד יצרו סינרגיה שהגיע למשחקים עצמם בדמות עמידת מחצית כל אחד על הקווים. צמד המאמנים הביא מספר שחקנים אלמוניים לחלוטין שלימים הפכו לשמות חמים בשוק. תחילה הם הוציאו את המירב מהצמד לוי את סבע, לאחר מכן הנעת הכדור ששובחה רבות מצאה את היריבות מתוסכלות ובעיקר הם הצליחו להעלות חיוך בכל מי שצפה בקבוצה שמטרתה היחידה הייתה לשחק כדורגל.

טביעת האצבע של הצמד הייתה ברורה על הקבוצה וההצלחה הביאה עמה יהירות. שיטת המשחק לא שונתה לטובת כלום, הכנת הקבוצה למשחקים התמקדה בקבוצה ולא ביריבה, החילופים היו צפויים ותגובות למהלך המשחק היו בעיקר במקרי פציעה או הרחקה. הקבוצה נתקעה במקום. כשבוחנים קבוצה במשחק כדורגל, 90 דקות בלבד, הדבר הראשון שעולה לעין, עוד לפני שריקת הפתיחה, אלו הם ה-11 שפותחים והמערך בו מציבים אותם. במהלך השנתיים הראשונות המערך היה זהה לחלוטין ולרוב גם ההרכב הפותח, ובניגוד לאימון בנתניה, היריבות למדו אותה ולאט לאט החלו לפרוץ את השיטה שלא שונתה כלל.

בהתחלה היו שם לוי את סבע, שיכלו לפרוץ הגנות גם במשחק עומד, זה היה נשק יום הדין של הקבוצה. כשזה הלך, הגיעו קניקובסקי ובצ'יראי – לראשון לקח מעט זמן להיכנס לעניינים, אך כשזה קרה הוא הפך למנוע של הקבוצה. במקרה של השני הוא הביא את היכולות יוצאות הדופן שלו מההתחלה לידי ביטוי והיה לשם החם בליגה. כמובן שגם זה לא החזיק מעמד כשבצ'יראי, כמו גם קייטה לפניו, החל לדעוך ובירידה תלולה מצא עצמו מתקשה גם בפעולות פשוטות (יודעים לתחזק זרים התקפיים בקבוצה?), וגבי העונה עובר ניסויים לא חוקיים של המאמנים במיקומים שונים במקום לנסות, אפילו לפעם אחת, לשחק במקומות בטוחים יותר אותם הוא מכיר. וכמובן, ליד כולם ניצח עלי מוחמד על המגרש כשעשה הגנה והתקפה בצורה אבסולוטית על המגרש אשר במקומו הגיעו שנייה אחרי שנמכר אלמוג כהן ורועי קהת. אם הייתי אומר לכם לעוף, הייתם יכולים לעשות את זה? כנראה שלא. אז כשאומרים לשניהם לעשות פעולות שאינם מכירים ולפעמים לא יכולים לעשות הם יהיו רכשים כושלים.

ואז מגיעים להגנה. ורגוץ' והויבך עשו עבודה נחמדה, לא יותר. וכשורגוץ' עזב, הגיע רומן להחליף אותו. על פניו מחשבה נכונה, שחקן טכני בקבוצה שאוהבת להניע כדור, מנוסה, בעל יכולת מסירה ובעיטה טובים. כלום מהדברים האלו אינם מתארים בלם טוב. והויבך, שאוהב לסבך את עצמו והקבוצה ולמרות יכולות הגנה טובות קבלת ההחלטות שלו היא כמו חוק מרפי, כל מה שיכול לקרות, יקרה, בדרך כלל לרעה. תוסיפו לזה סוללת בלמים שאמורים להיות מחליפים ופותחים יותר מהצמד הקודם ותקבלו חוסר תיאום בולט.

עכשיו אפשר לדבר על החלק החשוב, מגנים. לצערי, ויקי כחלון מראה פעם אחר פעם כי מקומו אינה בקבוצה השואפת להצלחה ולמרות זאת, העמדה היא שלו ועושה רושם שהוא אינו יכול לאבד אותה. מגן שמאלי, יציבות מהי? קובי מור הוחלף על ידי מגן ימני, חגי גולדנברג שוחרר, על טוויטו התעקשו ובסוף זרקו ובורנשטיין התחיל רע וסיים סביר ברף יכולותיו. העונה הגיעו תורג'מן והררה, הראשון בפורפרת מועדונים והשני לא היה מספיק זמן במועדון אחד בכדי לייצר קלטות לסקאוטים. ושוב מגיעה השאלה, איפה תכנון ובנייה מקצועיים?

עונת הלאומית הייתה כשמה, עונה בלאומית ולא יותר. בעונה שלאחר העלייה נתניה הייתה מרענן רשמי של הליגה, משהו חדש שלא הכירו שלצד הצלחה בטבלה, הקבוצה הייתה קבוצה לא יציבה שהביאה תוצאות טובות לצד תבוסות כואבות. בתחילת העונה שעברה היה קשה יותר להסתיר את הבעייתיות בקבוצה, שיטת המשחק וחוסר הניסיון של המאמנים, אך הליגה, שהייתה חלשה מאוד, ייצבה את עצמה לאורך העונה וכיסתה את השקר שמכרה בקבוצה. לאחר 5-0 קשה במחזור הראשון הגיע מכתב התנצלות מהמועדון לאוהדים, העונה אפילו את זה לא טרחו.

החוסר בניהול מקצועי בנתניה יוצא לאור העונה. את השחקן הטוב ביותר בקבוצה לא החליפו בצורה מקצועית ומתוכננת (עזיבה צפויה ככל שתהיה), שיטות ההתקפה אינן אפקטיביות ובמשחק עומד אין תשובות לפצח הגנות כלל. תנועה ללא כדור בקושי מתבצעת על ידי השחקנים מה שמקל לחטוף מהם כדורים. אין קידום יכולות של שחקנים צעירים, מלדה ממשיך בקבלת החלטות שגויות ואביב התדרדר עם הזמן במקום להתקדם. שחקנים אינם נדחפים לשיפור עצמי ובמקום לשפר יכולות מסתמכים על מה שיש. ההגנה, כאמור, כושלת וחסרת תיאום.

בצומת דרכים הזו אין תשובה אחת נכונה, אבל אם נציץ מעט בהתפתחות עולם הכדורגל, נבין שאנשי עסקים, בנקאים, אנשי שיווק או עורכי דין הם לא פיגורות מקצועיות שיכולים לקדם קבוצה לרוב. צריך אנשי מקצוע שידעו לבנות תכנית שיקום מקצועית ודרך התקדמות לקבוצה. שישימו את המועדון מעל הכל ויציבו מטרות מינימום ומקסימום למאמנים והשחקנים כאחד. נתניה נמצאת כבר מעל לשנה במשבר בהסוואה, למעשה העלייה המהירה שלה גרמה לה להיתקע במקום לרצות להשתפר, יכול להיות שזה מצב שמספיק לעוסקים במלאכה, אך קבוצת כדורגל צריכה לשאוף תמיד להיות טובה יותר. אולי זה לא יהיה מספיק לתארים, אבל לפחות שיהיה טוב יותר מאתמול. ובנתניה בינתיים דורכים במקום, מאז עונת 16/17. ועכשיו זה זמן טוב מתמיד לשקול את הצעדים הבאים ולהחליט על הדרך אותו המועדון ייקח.