// מאת צחי זר
יום כיפור, יום חשבון הנפש. כמו בכל שנה צריך לכפר על החטאים של השנה שעברה וזאת הזדמנות טובה לבקש סליחה. גם בכדורגל, כמו בחיים, ישנם מצבים שצריך לבקש סליחה, להפיק לקחים מדברים לא טובים שעשינו ולחשוב כיצד להפוך לאנשים טובים יותר. רגע לפני שיום הכיפורים נכנס, הנה לכם מצעד הסליחות השנתי. האנשים בספורט שרצוי שיבקשו סליחה, ויפה שעה אחת קודם:
נבחרת ישראל
איך אפשר שלא לפתוח עם הנבחרת הלאומית, זאת שמייצגת אותנו בעולם. קרוב לחמישים שנה שאנו נאחזים ברגע הזה – נבחרת ישראל בכדורגל עלתה לטורניר המונדיאל. יותר מידי זמן עבר מאז שיצא לנו להתענג על עלייה לטורניר גדול, כישלון מביא כישלון ואנחנו, אותם אוהדים שבאים למשחקים, צופים ורוצים בהצלחת הנבחרת, אך לא מקבלים דבר בתמורה. הניצחונות לא ממש משכנעים, הכישלונות כואבים וההפסדים באים בצרורות. חילופי מאמנים ללא הפסקה, חידושים בסגל ולגיונרים שמצליחים מעבר לים, אבל לא פוגעים בנבחרת.
המשחקים האחרונים מול אלבניה וצפון אירלנד נגמרו בטעם רע. עוד קמפיין שנפתח ברגל שמאל עם שני הפסדים וללא שער זכות (1:0 ו-3:0). נראה ששום דבר לא מצליח להוציא את הנבחרת שלנו מהבוץ. במקום שנהיה עסוקים בצמצום פערים משאר המדינות (בהיבט הספורטיבי), נראה שהמרחק רק הולך וגדל. ולכן, מגיעה לנו סליחה. סליחה על כל הציפיות והתקוות שאנחנו תולים בנבחרת ללא כל תמורה, על הזיכרון הרחוק מהגול של מרדכי שפיגלר אי שם בשנות ה- 60, על כך שאנחנו רואים נבחרות קטנות מאיתנו מגיעות להישגים עולמיים, ואנחנו? עסוקים בלהביא את מסי לכותל יותר מאשר להביא את הנבחרת לטורניר. על כל אלו מגיעה לנו סליחה.
סרחיו ראמוס – מוחמד סלאח
איזה עונה זאת הייתה בשביל נסיך מצרים. הוא כבש בצרורות בפריימרליג (32 שערים ו10 בישולים), הוביל את קבוצתו לגמר ליגת האלופות אחרי תצוגות כדורגל גדולות בשלבי הנוקאאוט ואת מצרים להישג שירשם בדפי ההיסטוריה – עלייה למונדיאל ברוסיה. היה נראה כי כל העונה (המטורפת!) הזאת מתנקזת לערב אחד, גמר ליגת האלופות נגד ריאל מדריד. 29 במאי, אצטדיון אולימפיסקי בקייב, דקה 29, סרחיו ראמוס, בלמם של הספרדים, עם עבירה קשה שלא מביישת לוחם מיומן. הפציעה של המצרי הייתה חמורה. קלופ נאלץ לבצע את החילוף הלא צפוי וסלאח ירד מהמגרש. "ראמוס שחקן אכזרי וברוטלי, הוא הפיל את סלאח כמו מתאבק", כך נשמע יורגן קלופ לאחר ההפסד הכואב לריאל מדריד בגמר. כאוהד כדורגל מושבע זה תמיד מצמרר לראות ספורטאי נפצע, במיוחד ברמות האלה. העבירה הייתה קשה ומהצד שלנו, הצופים, זה לא נראה טוב. האם הכוונה הייתה לפצוע את המצרי? אין לדעת. סליחה? מתבקשת מאוד.
ליונל מסי
מסי, אילו ידעת שהשיאים שלך יהוו הרף החדש בעולם ועם זאת, שהצל של מראדונה יהיה כל כך גדול.
2014, מסי סוחף אחריו אומה שלמה לגמר גביע העולם בברזיל. נבחרת בינונית עם שחקן אחד מעל כולם, ליאו מסי. מסי עשה הכל, מסר, בישל, הנהיג והיה המוציא לפועל המרכזי של הנבחרת. גמר המונדיאל, הכל היה מוכן כדי שליאו מסי יניף את הגביע המוזהב ויוכתר רשמית כשחקן הכי גדול אי פעם. גול של מריו גצה עמוק בהארכה קטע את החלום ונתן את הגביע לגרמניה.
לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה מסי ידע שהרבה, אם לא הכל, מונח על כתפיו. הנבחרת לא הרשימה במוקדמות והייתה קרובה לראות את הטורניר מהבית, אבל מי אם לא מסי, מגיע כדי להציל את המצב. הטורניר התחיל לא טוב מבחינת ארגנטינה והעפלה לשלבי הנוקאווט הייתה נראית כמו משימה בלתי אפשרית, אבל שער ניצחון דרמטי במשחק האחרון בשלבי הבתים העלה את ארגנטינה לשלבי הנוקאאוט. בשמינית פגשו את צרפת החזקה. את המשחק ארגנטינה הפסידה בתוצאה 4-3 וסיימה את דרכה בטורניר.
הביקורות למחרת לא נחסכו מליאו. מסי הוא הקורבן של עצמו. הוא כל כך גדול, הוא כבר הוכיח הכל וזכה בכל תואר אפשרי (כמעט) ועדיין לאוהדים יש ספקות לגביו בגלל כמה משחקים בודדים בהם היה צריך לסחוב על גבו נבחרת פצועה, עם סיפורי שחיתויות ובעיות בסגל הקיים. מסי כנראה יסיים את הקריירה בלי זכייה במונדיאל, אבל מגיעה לו סליחה, סליחה שבכל פעם שהוא קצת מוריד את הרגל מהדוושה, אנחנו, אוהדי הכדורגל, שוכחים אילו רגעים יפים כן הענקת לנו.
ז'וזה מוריניו
"זה אולי 3-0, אבל אלו גם שלוש האליפויות שזכיתי בהם באנגליה, יותר מכל 19 המנג'רים האחרים בליגה. תנו לי כבוד." כך נשמע מוריניו במסיבת העיתונאים לאחר ההפסד הצורם לטוטנהאם ולעיני הקהל הביתי באולד טראפורד. פול פוגבה, כוכב הקבוצה, הודה לאחר המשחק כי יש בעיות בחדר ההלבשה וקולות עזיבה אף נשמעו. פוגבה כידוע, לא אוהב את שיטת המשחק של הפורטוגלי, שגורמת לו להתעסק יותר בהגנה ובעבודה השחורה ופחות מאפשרת לו להיות חופשי על המגרש ולבוא לידי ביטוי כמו בנבחרת צרפת. יכול להיות שמורניו צריך לבקש סליחה מאוהדי יונייטד על איך שהקבוצה נראית על המגרש ומחוצה לו. אולי מוריניו צריך לבקש סליחה מפול פוגבה שלא מצליח להשתלב בשיטת המשחק שלו.
יכול להיות שבכלל אנחנו אלה צריכים לבקש סליחה ממורניו? סליחה מ"המיוחד"? בעולם תקשורתי כמו שלנו, כישלון והצלחה כאחד, הכל נופל על השחקנים. התקשורת תקטול, תצא בכותרות בומבסטיות ותנסה להוציא את כל הצהוב והלכלוך מחדרי ההלבשה, במיוחד ברגעי השפל. ומוריניו? הוא מסית את האש כלפיו. בזמן שהתקשורת תנסה להוציא "רעל" מהשחקנים אחרי הפסד, מוריניו מספק שואו טיים ענק ומפנה את כל תשומת הלב אליו. הוא מקריב את עצמו לתקשורת. אולי מסיבות העיתונאים הקיצוניות הן בעצם מהלך חכם שלו להגן על השחקנים? עכשיו לשיקולכם, מי צריך לבקש סליחה.
מכבי ת"א, הפועל ב"ש, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים
"אין כמו בארץ". נראה שקבוצות ליגת ג'פניקה השנה לקחו את המשפט הזה צעד אחד קדימה. לראשונה מאז עונת 2014/15, לכדורגל הישראלי לא תהיה נציגה אחת בבתים של אחד מהמפעלים. ארבע הזדמנויות גררו ארבעה כישלונות. זה התחיל עם ההדחה של בית"ר י-ם על ידי צ'יחורה הגיאורגית, המשיך עם הדחה של הפועל חיפה נגד אטאלנטה החזקה, התבוסה של האלופה (הפועל ב"ש) לדינמו זאגרב וכישלון של מכבי ת"א מול סארפסבורג הנורבגית. השנה לא נוכל לקחת את הילד לטרנר, לסמי עופר או ליהלום בנתניה בכדי לראות קבוצות מהשורה הראשונה באירופה. לנו אוהדי הקבוצות מגיעה סליחה, כי חלמנו לראות פה מועדוני פאר, ואת הכוכבים הגדולים בעולם אצלנו, כאן בישראל.
הפועל חדרה
"מקום ראשון מהסוף", "עלייה לצורך ירידה", "אין לה מה לחפש בליגה של הגדולים", "היורדת הבטוחה". המון משפטים נאמרו והמון גבות הורמו על העולה החדשה הפועל חדרה- מי שסומנה מההתחלה כמועמדת ודאית לירידה לאור העובדה שמדובר בקבוצה ששבה לליגה הבכירה אחרי 39 שנה שלא הצליחה לעלות ועם תקציב מינימלי ביותר. עכשיו, לקראת המחזור הרביעי, עם 7 נק' מ-9 אפשרויות ועם יכולת משכנעת על המגרש, הקבוצה הקטנה מהצפון מסתכלת על כולם מלמעלה.
אז נכון, קשה להבטיח שהיא תסיים בפלייאוף העליון ורוב הסיכויים שלא נראה את תסריט לסטר סיטי קורה שוב, אבל הפועל חדרה כרגע עומדת במטרה העיקרית שלה – לנסות ולתפוס מקום קבע בליגה של הגדולים. וכן, מגיעה לה סליחה.
