// מאת רועי אורן
כשלמדתי את הקורס "ספורט וחברה" אמרה לנו המרצה שספורט הוא תמונת ראי לחברה שעוסקת בו. המשפט הזה נכון לרוב המדינות, אך דווקא ארצות-הברית מתנהגת בצורה שונה.
ארצות הברית מוגדרת שנים כמדינה המנהיגה כלכלה חופשית. כלומר, מדובר במדינה קפיטליסטית אשר מבדילה בין אנשים חזקים לאנשים חלשים. כאשר מדובר בספורט, ניתן לראות כי בעלי הקבוצות בארבע הליגות הבכירות באמריקה הם אנשים שהשיגו את הונם בתוך חוקי השוק החופשי (הם אנשים חזקים), והשחקנים והאוהדים הם לכאורה האנשים החלשים.
מודל זה בא לידי ביטוי בארבע שנות שלטונו של הנשיא דונלד טראמפ (איש עסקים בעצמו). עד לבחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות-הברית הקשר הקיים בין ספורט לפוליטיקה כמעט ולא בא לידי ביטוי, כך שספורט היווה למעשה בריחה מחיי היום-יום המעיקים. ההתעסקות הבלתי פוסקת של הנשיא לשעבר בקבוצות המיעוט גרמה לספורטאים ולבעלי הקבוצות לשבור את שתיקתם ולהביע את דעתם הכוללנית על דברי הנשיא. כך למשל מאמן סאן אנטוניו ספרס, גרג פופוביץ׳ והבעלים של קבוצת דאלאס מאבריקס, מרק קיובן, אמרו עליו מילים קשות, ספורטאים מענפים שונים התבטאו נגד מדיניות ההגירה שלו, מדיניות הגזע, והרצון שלו לסגור את אמריקה בפני מדינות מוסלמיות וכן קבוצות אחדות החרימו את אירוע האליפות המסורתי המתקיים כל שנה בבית הלבן, ואילו קבוצות אחרות באו לתמוך בנשיא טראמפ.
הדבר בא לידי ביטוי גם ברמת הספורט הבית-ספרי. כך למשל כאשר קבוצת בית-ספר תיכון משחקת נגד קבוצת בית-ספר תיכון שרוב תלמידיו הם היספנים, האוהדים מתחילים לשיר את השיר החביב על הנשיא טראמפ "בנו את החומה" (לא מדובר ביצירת המופת של להקת "פינק פלויד") וכאשר קבוצת בית-ספר תיכון משחקת נגד קבוצת בית-ספר תיכון שרוב תלמידיה הם אפרו-אמריקאים, הקהל קורא בשמו של הנשיא טראמפ.
ניתן לראות כי המעורבות הפוליטית לא מוגבלת רק לשחקנים. בעלי הקבוצות, אנשים שבעסקיהם הפרטיים לא היו מעיזים להביע עמדות פוליטיות, מרשים לעצמם בתור מנהלי קבוצות ספורט לנהוג הפוך מאשר בעסקיהם הפרטיים, כאשר הם לא מסתירים את דעותיהם ומנצלים את הפלטפורמות העצומות של הספורט כדי להשפיע.
ניתן לראות שלמרות שהספורט בארצות הברית הוא שוויוני ונותן הזדמנות גם למיעוטים להשתלב בענפי הספורט הגדולים, בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ גדלה המעורבות הפוליטית והחברתית של הספורטאים ובעלי הקבוצות שעד עכשיו עסקו רק בעולמם הפרטי והיו פחות מודעים לנעשה סביבם. מעניין האם מגמה זאת תשמר גם בכהונתו של ג'ו ביידן.
זו דרך אחת להסתכל על הדברים,
אבל בפועל אחוז השחורים והלטינים שהצביעו לטראמפ הגזען הוא הגבוה ביותר למועמד רפובליקאי (אצל שחורים המספר הכפיל את עצמו).
בתקופת כהונת טראמפ יותר אנשים שקשורים לספורט מצאו את המקום לצעוק זעקה שבעיקר גרמה נזק בעניינים הקשורים לגזע דוגמת ה white privilege (שלברון חטף חזק בנושא לאחר שתקפו כמי שמחזיק בית ב 100 מיליון דולר ובמשק הבית שלו לבנים כולל שף פרטי).
הצביעות הזו גרמה לנפילה חדה בממספרי הצופים – זו הסוגייה המרכזית שהיית צרוך לכתוב עליה, בתקופת ממשל טראמפ הספורט, שהוא חלק מהתרבות האמריקאית, איבד ממקומו אצל האמריקאי הממוצע (צפייה קבועה באירועים דוגמת monday night football).
אלה תופעות שקורעות את החברה האמריקאית ואתה מהגג על ביידן…תהיה בריא.