השחקן השני בטיבו בעולם

לפני שתתקפו אותי על הקביעה הזאת, חשוב לי להבהיר משהו. שחקן הכדורגל האהוב עלי בכל הזמנים הוא כריסטיאנו רונאלדו. בשנים שריאל לקחה את ליגת האלופות הוא היה השחקן הטוב בעולם לדעתי, גם יותר ממסי. הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, אבל בכושר שלו בשנתיים האחרונות הוא כבר לא בטופ 2. להציב אותו שם נובע רק ממניעים היסטוריים ולא מראייה עכשווית של עולם הכדורגל.

כרגע השחקן הטוב בעולם הוא מסי, בכך מעטים יטילו ספק. על היורש של כריסטיאנו כשחקן טופ 2, אני מניח שיש מחלוקת. יש את סלאח ומאנה מליברפול, אולי אפילו אמבפה וחלק גם יציינו את לבנדובסקי הבלתי עציר. אך בעיניי, מעל כולם, נמצא קווין דה בריינה.

גדולה היא דבר סובייקטיבי. כמובן שסטטיסטיקות יכולות לחזק טיעונים, אבל אני פחות אוהב להשתמש בזה. הסיבה למשל שחשבתי שכריסטיאנו היה הגדול מכולם היא הווינריות שלו. יש לו את היכולת להתעלות ולהבקיע את השערים החשובים ברגעים המכריעים. הוא הסיבה לכך שריאל הפכה למפלצת נוקאאוט ולשליטה בלעדית בליגת האלופות. אף כדורגלן לא התקרב אליו ביכולת הזאת. הוא היה למייקל ג'ורדן של עולם הכדורגל בווינריות ובתאוות הניצחון.

אז מה מייחד את דה בריינה? הוא ממש לא קילר כמו רונאלדו ולא טכני כמו מסי. דה בריינה הוא אומן. קווין דה מוצרט. הוא ההוכחה שעדיין יש ביקוש לשחקנים עם פס מושלם וראיית משחק פנומנלית. אפשר לומר שהוא גרסת ההמשך לזידאן, צ'אבי, פירלו ואחרים. הכדורגל תמיד אהב יותר את המבקיעים וחוגגי השערים. צריך להיות מוכשר מאוד בשביל להתבלט על מרבית הכובשים על ידי בישולים. דה בריינה עושה את זה. המסירות שלו כל כך טובות שלרוב השחקן צריך פשוט להניח את הרגל או לעמוד במקום הנכון. דה בריינה חושב שני צעדים קדימה, לא רק על המסירה לשחקן הפנוי, אלא גם על מה השחקן הפנוי צריך בשביל להבקיע.

הדיוק והחשיבה היצירתית, לצד האופי הצנוע של דה בריינה, מייצרים כדורגלן וספורטאי מסוג אחר. הוא יוצא נגד התפיסה שבשביל להתבלט צריך להיות הכי רועש. דווקא הפרגון שבעזרה לאחר והיכולת לעשות עם הכדור בדיוק מה שהראש חושב, הופכים אותו לבולט. הוא הופך את סיטי לקבוצה שהכי מהנה לצפות בה. ליברפול טובה יותר, לברצלונה יש שחקן טוב יותר, אבל לאף קבוצה אחרת בעולם אין מפעיל מחונן כמו דה בריינה, שיודע להתאים את תנועת הכדור למיקום השחקן בצורה מדויקת.

הוא יהיה הסיבה שילדים יתאהבו בסיטי. כי הרי תארים שמגיעים רק עם כסף הם לא מרגשים. דה בריינה תחת פפ וביחד עם סטרלינג, אגוארו ואחרים הופכים את סיטי לקבוצה שאפשר להתאהב בה כילד, שאין לו ידע קודם. בדיוק כמו שהדור הקודם התאהב בצ'לסי של טרי, לאמפרד ודרוגבה.

אם הוא לא יפצע, משהו שלא מובן מאליו אצלו, אני משוכנע שהוא ייקבע את מעמדו בתודעה כשחקן השני בטיבו בעולם. ואולי גם בעוד שנתיים כטוב ביותר, אפילו מול שחקני כדורגל עולים כהאלאנד וסנצ'ו.