// מאת יוני רוזן
הכל התנקז לערב אחד באצטדיון לוז'ניקי שבמוסקבה. קרואטיה וצרפת עטו את מיטב מלבושיהן והתגנדרו לקראת גמר המונדיאל, אירוע הספורט הפופולארי ביותר בעולם. מתחילת המשחק ידענו כבר שלא יהיה כאן ערב יבש, לא מבחינת גולים ולא מבחינת מזג האוויר. ואכן, שתי התחזיות לא אכזבו. הגולים הגיעו כבר במחצית הראשונה, והמשיכו להתקבץ גם בשנייה. 2-4, גמר של שישה שערים לא ראינו מאז 1966, וגם אז, זה קרה רק בהארכה. מזג האוויר לעומת זאת, הלך על איחור אופנתי, הגשם הגיע ממש בפריים הנכון והשלים סצנה קלאסית, בה כל החליפות נעמדו במקומן, המדליות נצצו על המגש ונבחרת קרואטיה התמקמה בדרך לפודיום.
רק אז השמיים נפתחו.
הייתה מין תחושה שהדמעות של אוהדי קרואטיה התקבצו לכדי ענן גשם מעל האצטדיון שפשוט לא הפסיק להזליף טיפות על הדשא. ממש כמו בסרט קולנוע, ראינו את השחקנים שבורי הלב, עולים אחד אחרי השני ומקבלים חיבוקים (שעוד נרחיב עליהם), מנסים להתנחם בעובדה שברגע הנתון הזה, הם הנבחרת השנייה הכי טובה בעולם. קשה שלא להתרגש מהמראות הללו. ובכל זאת, היו כמה רגעים שהפכו את הסיטואציה ליותר קומית מאשר דרמטית.
יש מישהו בעולם שלא מכיר את התמונה של פוטין רכוב על סוס בלי חולצה? כי באותו רגע כשהטפטוף החל, נפתחה מעליו מטרייה כל כך מהר, שנראה היה כאילו זה מבויים. בנקודה זו עולה תהייה רצינית – האם המטרייה הזו, שיכלה להגן גם על ראשת הממשלה הקרואטית ונשיא צרפת מפני הגשם, הוסיפה או הפחיתה מתדמיתו הקשוחה של פוטין. מצד אחד, יש משהו מרשים במוכנות הזו של שומר הראש, אשר דואג להגן על הנשיא לא רק מפני כדורים. מצד שני האם פוטין לא יכול להתמודד עם קצת רטיבות באזור החליפה? ולמה בעצם הוא לא הציע לחבריו להצטרף אליו תחתיה?
מנגד, ראינו את עמנואל מקרון וקולינדה קרבר קיטנוביץ', שבשונה מפוטין, לא באו לכבד את המאורע, לא. מקרון וקרבר הגיעו פשוט כדי לראות כדורגל ולכן ההתרגשות על פניהם נראתה עוד מלפני שריקת הפתיחה. בעוד כל תמונותיו של פוטין מיציע הכבוד נראות קודרות, או לפחות קצת משעממות. זכינו לראות את מקרון מדלג מאושר בגול של פוגבה, ראינו את קרבר שואגת מהתרגשות בגול של פרישיץ', כי ככה זה כדורגל – מרגש. המעמד, הרייטינג, זה בכלל לא מעניין, כי כשהקבוצה שלך כובשת, פתאום כל האנרגיה בגוף מופנית לעבר צרחת אושר לא ברורה. לעצור אותה, או אפילו למתן אותה קצת, זה כמו לשמור אפצ'י בפנים – קשה, לא מספק, ואולי גם לא בריא.
בין שריקת הסיום לתחילת טקס הפרסים, עברו כמה דקות (אולי שעות), והשחקנים כמובן חגגו והודו לקהל, כרגיל כמו בכל משחק. חדי העין שמו לב שבזמן הזה הוקרן תקציר המשחק על גבי המסכים האצטדיון, מה שמשך את תשומת ליבם של חלק מהחוגגים. משעשע לראות כיצד שחקן בן 19 שהבקיע גול במשחק הכי גדול בעולם, מתרשם מהבעיטה של עצמו. או לראות שוער שעשה טעות קשה במהלך המשחק, מלגלג על השגיאה לאחר ההילוך החוזר. (רעיון: יש לשקול להקרין כך החלטות מכריעות של שיפוט הווידאו)
לאחר פרק זמן, שהרגיש כמו נצח, החל הטקס. כאמור, כולם מלבד פוטין עמדו תחת הגשם וספגו את האווירה החגיגית. כולם מלבד קרבר לבשו חליפות כהות, אבל אף אחד, חוץ ממקרון, לא ניסה לעשות דאב עם פול פוגבה. לאחר תהלוכת החיבוקים הרגע לו כולם חיכו הגיע, אחרי שלכל שחקן ואיש צוות צרפתי נתלתה מדליה מזהב על הצוואר, הגביע עשה אתך דרכו לידיו של הוגו לוריס. השוער הוותיק לא התבלבל הפעם, כנראה כי מנדז'וקיץ' לא לחץ עליו מספיק, והתכונן להנפה הכי חשובה בחייו. זה הרגע שאף אחד לא רוצה לפשל בו.
אך לצערנו, או למזלנו, קיבלנו עוד קומדיה: שני אנשים בחליפות כהות שהסתירו לנו את שיא הקליימקס, את הרגע הגדול ביותר, את השוט האחרון של המונדיאל ברוסיה. אם הייתי צריך לסכם את הטורניר עם התמונה הזו, הייתי אומר שזו מטאפורה מושלמת להשתלטות של העסקנים על הכדורגל היפה. החליפות המחויטות שמסתירות את הרגש העמוק המשותף לשחקנים ולאוהדים כאחד. למזלי, אני לא צריך לסכם כלום, רק לספור לאחור עוד 4 שנים.
