// מאת אסף סגל
עונת הכדורגל בישראל הסתיימה, אך שמו של ארגון האוהדים של בית"ר ירושלים, לה פמיליה, כיכב בשבועות האחרונים בכותרות העיתונים, ודווקא לא במדורי הספורט.
הארגון, שמזוהה עם אידיאולוגיה ימנית (ואף גזענית), חצה את גבולות הפגנת הכוח שלו בשם הקבוצה באצטדיוני כדורגל ופנה אל עבר הפגנת כוח פוליטי במרחב הציבורי בשם אידיאולוגיה פוליטית. לה פמיליה הוא אולי ארגון האוהדים הפוליטי ביותר בישראל, אך הוא מייצג מקומי של תופעה עולמית שמלווה את הכדורגל בעתות של מאבקים פוליטיים וחברתיים.
לפני שבוחנים את לה פמיליה בפריזמה פוליטית, חשוב לזכור שלפני הכל מה שמאחד אותם כארגון הוא האהדה המשותפת למועדון כדורגל. עבור צעירים רבים אהדת כדורגל היא מרכיב זהותי המגלם זהות מקומית, מעמד חברתי ומסורת משפחתית. לכן עולה לא פעם הטענה שאי אפשר לבחור את מועדון הכדורגל שלך (ואני לא מדבר על נערי הבר מצווה הישראלים שנוסעים לקמפ נואו) אלא זו החלטה שנגזרת על האדם מפאת מרכיבי זהותו המולדים. כדי להיחשב כאוהד שרוף ואותנטי צריך להפגין אהדה חסרת פשרות ומלאת הקרבה ונאמנות, כזו שלרוב לא מתבטאת רק בהגעה למשחקים כל סופ"ש, אלא נמדדת בתמיכה בסדר היום הפוליטי ולעיתים אף בהשתייכות דמוגרפית, אתנית או היסטורית. כך, השתייכות לקבוצת האוהדים השרופים של בית"ר ירושלים אינה כוללת רק הכרה מיהו אורי מלמיליאן, אלא גם הזדהות עם עברו בשכונת ממילא, שהייתה אז בין השכונות החלשות בירושלים.
השתייכות לארגון לרוב מטמיעה בפרט בצורה סבילה את ערכיה וסממניה, כך שהיא באה בו לידי ביטוי בהעדפות, בבחירות ובהתנהגות. זהו תהליך של "פדגוגיה סמויה", של צפייה וחיקוי של אוהדים מנוסים באצטדיון, בשכונה או כבר בבית. למידה זו אינה עוצרת רק ברמת הפרקטיקה, אלא ממשיכה גם לרמת הבנת המשמעות של הפרקטיקה ומהי האידיאולוגיה העומדת מאחוריה. כלומר, האוהד בארגון לומד מהסביבה איזו קבוצה להחשיב לאויבת ולשרוק לה בוז, אך חשוב מכך הוא לומד מדוע היא האויבת.
השילוב בין הזהות והאחדות המשותפת, יוצר את המאבק בכדורגל, שהופך את היריבות הספורטיבית ליריבות אידיאולוגית, לאומית, אתנית או דתית. משום שכדורגל הוא משחק ולא עימות של ממש, הוא מאפשר לקיים עימות בין הקבוצות השונות בחברה מעת לעת ובכך מחדד את הזהות של כל קבוצה אצטדיון הכדורגל, בו האוהד מרגיש אחד מיני רבים זהים, מעצים את הרגש ומשחרר את הנורמות החברתיות המאופקות הנהוגות מחוץ לגבולותיו. כך לדוגמא, אבות פולטים קללות ליד ילדיהם, פוליטיקאים מעונבים מראים רגשות נטולי רסן וארגוני אוהדים נקלעים לקרבות עם אוהדים יריבים. כאשר ארגוני האוהדים והאלימות יוצאת מהגבולות המתירים של האצטדיונים, כמו שקרה לאחרונה עם ארגון לה פמיליה, הם נשפטים לפי הנורמות הציבוריות ונתפסים כמסוכנים יותר. הרי הקריאות האלימות והקללות של הארגון לא השתנו, אלא המרחב הפיסי בו הן מושמעות.
המקרה הבולט ביותר של מעורבות של ארגוני אוהדים בזירה הפוליטית התרחש במהפכה במצרים שהפילה את הנשיא חוסני מובארכ בשנת 2011. מועדון הכדורגל אל-אהלי, כלומר "המקומי", הוא מועדון הכדורגל המועטר ביותר במצרים בפרט וביבשת אפריקה בכלל. הוא הוקם בתחילת המאה ה-20 כחלק מפעילותו של מצטפא כאמל, מאבות התנועה הלאומית המצרית, במאבק נגד הבריטים והצבעים שנבחרו למועדון, אדום ולבן, סימלו את צבעי הדגל המצרי בעת שליטתו של עבאס חלמי ה-2. מאז נחשב אל-אהלי למועדון של העם וזכה לתמיכתם של מנהיגים התנועה הלאומית ויוצאי הקצינים החופשיים (עבד אלנאצר, אלסאדאת ומבראכ). אגב, קישורו למשטר לא פגע בהיותו "המועדון של העם" מכיוון שבשיאו המשטר זכה לתמיכה רחבה בקרב העם.
ארגון האולטראס של המועדון, אולטראס אהאלוי, הוקם בשנת 2007 – שנת ההקמה של תנועת השישה באפריל שהייתה ממובילי המאבק במשטר – ובשל כך, יש הרואים באולטראס במצרים חלק מרוחות השינוי שהיוו את שורשי המהפכה ב-2011. ייתכן שההתאגדות סביב כדורגל הייתה המסגרת המתאימה ביותר עבור גברים צעירים רבים להביע את מורת רוחם כשהמערכת הפוליטית במצרים הייתה עקרה והאזרחים לא ראו טעם לקחת בה חלק. תחושה זו בולטת בציטוט של חבר ארגון אהאלוי, שנה לפני פרוץ המהפכה – 'אין תחרות בפוליטיקה ולכן התחרות עברה למגרש הכדורגל. אנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות נגד חוקים ורגולציה כשהם לא נכונים. אנחנו לא משנים דברים במצרים על ידי דיבורים על פוליטיקה. אנחנו לא פוליטיקאים והממשלה יודעת את זה והיא צריכה להתמודד איתנו'.
לקראת סוף תקופת שלטונו של מובארכ ארגוני האוהדים היו בין הקבוצות היחידות שהקשו על השאיפה של המשטר האוטוקרטי לשלוט בכל המרחב הציבורי במצרים. כל ניסיון להראות בעלות ולטבוע סדר ציבורי באמצעות כוחות שיטור רבים באצטדיונים, העלה חרס לאור ההתנגדות של האוהדים הצעירים שלא חששו להגן על הטריטוריה שלהם ולהתעמת עם השוטרים. המוסדות היחידים שעמדו, בדומה לאצטדיונים, אל מול השליטה הכוללת של המשטר, היו המסגדים. ייתכן, שלמשטר היה נוח שהצעירים מוציאים את התסכול באצטדיוני הכדורגל ולא באופן פוליטי או מחאתי יותר ברחובות, אולם עם התפרצות מחאות ההמונים בעולם הערבי, השליטים בן עלי, אלקדאפי וגם מובראכ הורו על השעיית ליגות הכדורגל כדי למנוע את ההתאגדות באצטדיונים.
במהלך שמונה עשר ימי המחאה שהביאו לנפילת משטרו של מובארכ, האולטראס לקחו חלק מרכזי בהצלחת המהפכה. על מנת לצאת לרחובות, המפגינים שהיו מכל גווני האוכלוסיה, הגילים והמינים הזדקקו למערך הגנה כלשהו שישמור עליהם מפני כוחות הביטחון. שנים של עימותים טרם המהפכה עם כוחות הביטחון והמשטרה הפכו את האולטראס לכוח מאורגן, חזק ומאומן שיודע כיצד לפעול בעימותים עמם ולכן היווה את הכוח המגן של המפגינים. ללא אותם אולטראס שסיפקו הגנה לאזרחים חסרי הניסיון, המחאות בכיכר אלתחריר וברחובות לא היו מחזיקות מעמד לאורך זמן ותוצאות המהפכה עלולות היו להיראות אחרת.
האירועים הבולטים בהם האולטראס לקחו חלק הם המהומות בגשר קצר אלניל, שמהווה את דרך הגישה העיקרית לכיכר אלתחריר ב-29 בינואר 2011 וכן בקרב הגמלים ב-2 וב-3 בפברואר. קרב הגמלים הוא כינוי לאירוע בו תומכי מובראכ פשטו לכיכר אלתחריר רכובים על גבי סוסים, חמורים וגמלים במטרה להניס את המפגינים, להשתלט על הכיכר ולשים סוף למחאה בה. המפגינים, הודות לאולטראס, הצליחו להתמודד מולם ולשמור על כיכר בחזקתם. האירוע, שהיווה עימות ישיר בין תומכי המשטר הישן לבין המוחים נגדו, נחשב לנקודת מפנה באירועי המהפכה והעצים את התמיכה הציבורית במהפכה. בקרב על גשר קצר אלניל, היו אלה האולטראס ששברו את קווי ההגנה של כוחות הביטחון שחסמו את הגשר כדי למנוע את גישת המפגינים אל עבר הכיכר. בין הרוגי הקרב בקצר אלניל היו חמישה חברי אולטראס אהאלוי ואלזמלאכ.
לאחר המהפכה, המתח בין האולטראס למשטר לא נרגע ואף סער יותר. האירוע בפורט סעיד, ב-1 בפברואר 2012, הוא האירוע האלים ביותר בתולדות הכדורגל המצרי. בתום ניצחון של הקבוצה הביתית, אלמצרי, אוהדיה הסתערו אל עבר יציעי אוהדי אל-אהלי והרגו 74 אוהדים. בעקבות האירוע, הליגה המצרית הושעתה למשך שנתיים ובתום תהליך ארוך, במרץ 2013 בית המשפט פסק 21 עונשי מוות, 5 מאסרי עולם ו-19 מאסרים בטווח של בין 15 שנה לשנה אחת.
לטענת אולטראס אהאלוי, האירוע היה טבח שתוכנן כנקמה של כוחות הביטחון, המשטרה והצבא כנגד פעולותם של האולטראס במהפכה שהתרחשה שנה לפני כן. טענה זו מתבססת על עדויות וצילומי הווידיאו של האירוע שקובעים שכוחות הביטחון, שנכחו באצטדיון על מנת לאבטח אותו, לא נקטו בשום פעולה כדי למנוע את המהומות כאשר פרצו. בנוסף, הטענה שהם ניסו, אך לא הצליחו למנוע את הטבח, מופרכת גם היא מכיוון שמספר שבועות לפני הטבח כוחות הביטחון הצליחו למנוע ניסיון של אולטראס השדים הכחולים ממועדון ע'זל אלמחלה לתקוף את אולטראס אהאלוי. מנגד, התקשורת שמזוהה עם המשטר, הסירה אחריות מכוחות הביטחון והטילה את האשמה על התרבות האלימה והוולגרית של האולטראס, משני הצדדים. לטענתם, אולטראס אהאלוי התגרו באוהדי אלמצרי באמצעות שלטים כמו "עיר של תושבים יד שניה" שפגעו בתושבי פורט סעיד. כמו כן, הם מזכירים את ההיסטוריה האלימה בין ארגוני האולטראס שנחשבו ליריבים עוד לפני האירוע. טענת ביניים מניחה כי הטבח לא תוכנן מראש על ידי כוחות הביטחון והצבא כנקמה באולטראס אהאלוי, אלא שעם פרוץ האלימות והתנגשות בין ארגוני האולטראס, הם בחרו שלא להתערב על מנת ששני הצדדים יִיפָּגְעוּ, ישפילו את עצמם ויספגו קורבנות.
לאחר המהפכה ואירוע פורט סעיד, האולטראס במצרים נדרשו לחשוב כיצד הם מגדירים את עצמם ומה מרכיב הזהות המרכזי שלהם – כדורגל או פוליטיקה. לפני המהפכה הזהות שלהם התבססה על אהבתם למועדון הכדורגל, אך לאחר פועלם במהפכה זהותם נקשרה להפלת המשטר הישן ולהתמודדות עם זה שקם אחריו. הנוכחות שלהם באירועי ה-25 בינואר, טבח פורט סעיד והמאבק שלאחריו, הפכה אותם, בעל כורחם, לכוח במפת היחסים הפוליטיים העדינה שהייתה דאז במצרים. במאי 2015 בית המשפט של קהיר אסר את פעילות כל ארגוני האולטראס במצרים. מאז החלטת בית המשפט וסימונם כמטרה בידי המשטר, המאבק של האולטראס התמקד בקיום שלהם ובחזרתם לאצטדיונים. הפעילות התבטאה בקמפיין “Respect Existence or Expect Resistance” ואפילו בשיתוף פעולה בין היריבים הגדולים האבירים הלבנים של זמאלכ (המועדון היריב מקהיר) וארגון אהאלוי – בהצהרה משותפת בפייסבוק הם הצהירו שהבעיה באצטדיונים מעולם לא נבעה בגלל האוהדים, אלא בגלל גורמים שלא מצליחים לעמוד במשימתם, כשהכוונה כמובן היא לכוחות הביטחון. אולם על אף הניסיון, ההתמודדות הכריעה לבסוף את האולטראס במצרים. במאי 2018, ארגון האבירים הלבנים של זמאלכ הודיע על פירוק, מספר שבועות לאחר הודעה דומה של ארגון אהאלוי. בהודעה ציינו כי "אולטראס האבירים הלבנים הוא ארגון הנוגע לספורט, ללא כל אוריינטציה פוליטית או שיוך כלשהו. […] אנחנו חלק ממצרים ולכן החלטנו לפרק לאלתר את הארגון על מנת לכבד את שלטון החוק".
אנחנו עדיין לא עדים למהפכה בישראל, אבל אין ספק שקולות ההמון נשמעים ברחובות. אך טבעי שקבוצות מאורגנות יבלטו בהמון שמתגבש לאט לאט. על פני השטח ובשגרה ארגוני האוהדים מזוהים סביב מועדון הכדורגל, אבל בבסיס החיבור למועדון עומדים מאפייני זהות משותפים ופוליטיים. כשהפוליטיקה סוערת, המועדון מבליט שהוא לא רק 11 אנשים שרודפים אחרי כדור – אלא הרבה מעבר לכך.
