הסיפור של גולדן סטייט – בנייתה של שושלת – חלק 2

לקריאת הפרק הקודם

בפרק הקודם עצרנו ב-1994, אחרי הטרייד של וובר והעזיבה של נלסון. הטור הזה יתמקד בתקופת הכהונה של כריס קוהאן כבעלים מ-1994 עד 2010. הטור הולך להיות ארוך, אבל לפחות לא הייתם צריכים לעבור את 16 השנים האלה כאוהדים. רגע לפני…

למה אני אוהד גולדן סטייט?

ב-1991 עברתי ללמוד בבי"ס להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב. במסגרת הנרד בונדינג התחברתי לאוהדים נוספים של הליגה הטובה בעולם. היה לנו אוהד לייקרס ואוהד בוסטון המנדטוריים. היה לנו אוהד ג'אז ישירות מהמשחק הפופלרי מ-1988, והיה לנו אוהד שיקגו.

בתחילת דרכי הלכתי אחרי האלופה דאז דטרויט פיסטונס, אבל אחרי הסוויפ המהדהד ממייקל לא העזתי לומר שאני אוהד אותם, ולכן אמרתי שאני לא אוהד אף קבוצה. הלחץ החברתי היה גדול, וחיפשתי קבוצה חדשה לאהוד. גולדן סטייט הייתה בעונתה הטובה ביותר (זאת שאחרי RUN TMC) ולאט לאט התחברתי אליה. קראתי מה שמצאתי (לא היה הרבה), ולמדתי איפה שיכלתי.

באותו קיץ יצא הספר של עופר שלח עם פרק מיוחד על כריס מאלין ושם התאהבתי סופית. כנער אני ממש זוכר את השמחה כשכריס וובר הכריז שהוא יוצא לדראפט והציפיה לראות אותו בקבוצה, כמו גם האכזבה שבאה עונה לאחר מכן.

בשלב האוניברסיטה, הצבא ואז שוב האוניברסיטה (בסדר הזה אצלי) קצת התנתקתי מהליגה. עקבתי אחר התוצאות אבל זהו בערך. ב2004 עברתי לגור בהונג קונג והתחלתי לעקוב שוב אחרי הליגה. עונת הWE BELIEVE הדליקה את האש מחדש.

ועכשיו בואו נדבר על בעלים

פטר אי טיירל הקים את הפילדלפיה ווריורס ב-1946 ביחד עם ליגת הBAA. ב-1952 הוא מכר אותם לאדי גוטליב, המאמן של הקבוצה בכל שנות קיומה ב-25,000$. גוטליב החזיק בקבוצה עד 1962 כשמכר אותה לקבוצת משקיעים מאיזור סן פרנסיסקו בראשות פרנקלין מיולי במחיר של 850,000$. מיולי העביר את הקבוצה לסן פרנסיסקו באותו קיץ. הוא מכר את הקבוצה לג'ים פיצג'רלד ודניאל פינן ב-1986. שנה לפני כן פיצ'גרלד שהיה הבעלים של מילווקי באקס מכר אותה להרב קוהל. הוא נתן למיולי הלוואה בסך 4 מליון דולר שבתוכה הייתה אופציה לקנות את הווריורס. ב-1986 הוא ניצל את האופציה, לא ברור באיזה סכום הוא קנה את הווריורס.

פיצג'רלד הביא לווריורס את דון נלסון ממילווקי, ובינו ובין נלסון לא היה חוזה, רק הסכמה שבעל פה. ב-1991 פיצג'רלד נזקק להזרמת מזומנים לקבוצה והוא מכר 25% ממנה לכריס קוהאן תוך כדי משחק גולף. קוהאן שילם לו 21 מליון דולר. גם כאן לא נחתם חוזה בין הצדדים והפעם פיצג'רלד התחרט על כך. קוהאן הקים את סוניק קומיוניקיישן – חברת כבלים עצמאית שממנה הוא עשה את הונו, אבל ממש לא מדובר באחד מעשירי אמריקה. ב-1998 הוא מכר את החברה ב-200 מליון דולר. כסף כיס כשמדברים על קבוצות NBA היום.

תביעה מספר 1

קוהאן טען שבמסגרת ההשקעה שלו בקבוצה, הוסכם בעל פה בינו ובין פיצג'רלד ופינאן שתהיה לו אופציה לקנות את שאר 75 האחוזים. פיצג'רלד ופינאן הכחישו. קוהאן שהוא תובע סדרתי תבע. המקרה היה אמור להגיע לבית משפט בסן פרנסיסקו באוקטובר 1994, אבל קצת לפני, יולי 1994, הצדדים הגיעו לסיכום. קוהאן שילם לפיצג'רלד ופינאן 110 מליון דולר והשתלט על הקבוצה. סך הכל קוהאן שילם על הקבוצה 130 מליון דולר.

5 שבועות מרגע הקניה, קוהאן נתקל בבעיה הראשונה שלו כבעלים – כריס וובר. קוהאן היה מעורב אישית במשבר, ואחרי פגישה שלו עם השחקן, הוא אישר את הטרייד של וובר לוושינגטון בטענה שהמצב לא הפיך.

מאוחר יותר קוהאן הודה בראיון שהבעיה של וובר הייתה אישית עם נלסון ולא עם שום גורם אחר בקבוצה. קוהאן בחר בנלסון לפני וובר. טעות ראשונה (וממש לא אחרונה), שהכניסה את הקבוצה לסחרור עצום.

Embed from Getty Images

לווריורס עדיין היה את הארדאווי, ספריוול ומאלין והם עשו את שלהם, אבל גוגליוטה לא וובר, ובלי וובר ההגנה הייתה כרגיל אחרונה בליגה. ההתקפה הייתה פחות מבינונית. במאזן 14 – 31 הקבוצה יצאה להפסקת האולסטאר. השמועה הייתה שנלסון עוזב, ו-2 עיתונאים חרוצים מאיזור המפרץ רדפו אחרי קוהאן במסיבות האולסטאר, אבל הוא התחמק מהם. מרדף בסגנון ג'ייסון בורן. למחרת יצאה ההודעה – נלסון פורש מאימון הקבוצה. האור היחיד בקצה המנהרה היה שהקבוצה זכתה בבחירה הראשונה בדראפט 1995.

רק נזכיר שקיץ לפני זה גרג פופוביץ', שהיה עוזר מאמן של נלסון, עזב לסן אנטוניו לנהל את הקבוצה. עניין של עיתוי.

קובי לא בא טוב

דייב טוורצ'יק מונה ל-GM של הקבוצה, והוא מינה את ריק אדלמן למאמן. אדלמן הגיע אחרי שהביא את פורטלנד פעמיים לגמר ה-NBA והפסיד. בהמשך הוא יאמן את סקרמנטו וכריס וובר ויהפוך אותם לקבוצה מצויינת. בווריורס זה הלך פחות טוב, בלשון המעטה.

טוורצ'יק בחר בדראפט את ג'ו סמית'. יש שיגידו שזה פספוס לבחור את סמית' לפני גארנט שנבחר חמישי, אבל זה בראיה לאחור. באותו זמן סמית' היה שחקן מכללות מצויין עם קריירה מבטיחה בליגה, גארנט היה ילד שיצא מהתיכונים ולא ידעו מה יצא ממנו. ספריוול וסמית' לא הצליחו לשחזר את הצימוד של ספריוול ו-וובר ואדלמן הגדיל והוריד לספסל את הארדאווי ומאלין לטובת בי ג'י ארמסטרונג וג'רום קרסי. ההגנה עדיין הייתה מזעזעת, ההתקפה פחות טובה. עוד עונה לפח. בפברואר אותה עונה טים הארדאווי הועבר בטרייד למיאמי בשביל קווין וויליס ובימבו קולס. הווריורס עדיין נצחו 36 נצחונות וזה הרחיק אותם מאוד מהטופ 6 בדראפט העמוס של 1996.

עדיין הייתה להם את הבחירה ה-11 והם בזבזו אותה על טוד פולר. קובי נבחר 13, פג'ה 14, נאש 15 וג'וניל 18. טוורצ'יק צוטט בשלב כלשהו כמי שאמר שקובי לא בא לו טוב במבחן העין.

רק בשביל סיכום קצר הווריורס הפכו את ריצ'מונד, הארדאווי, מארצ'ולניס ו-וובר ל-דוניאל מארשל, ג'ון קונאק, פלטון ספנסר, דונלד רויאל (לפחות אותו מכירים פה), קווין וויליס ובימבו קולס. פלא שהווריורס בילו עוד עונה בתחתית הליגה? בסוף אותה עונה טוורצ'יק ואדלמן הלכו הביתה. קוהאן לא חיכה לGM חדש ומינה למאמן את פי ג'י קרליסימו. קרליסימו מונה כדי לעשות סדר בקבוצה. בפורטלנד השחקנים כינו אותו פוליסימו. ספויילר – זה לא נגמר טוב. בינתיים הקבוצה ללא GM בחרה את אדונל פויל בדראפט, בחירה אחת לפני טרייסי מקגריידי. גארי סיינט ג'ין מונה ל-GM אחרי הדראפט, ופעולתו הראשונה הייתה לגאול את כריס מאלין ולשלוח אותו לאינדיאנה. מאלין בשלב הזה הרבה אחרי השיא, ולא ממש היה לו מה לחפש בווריורס.

Embed from Getty Images

נחנקים

הקבוצה פתחה את העונה במאזן 1 – 13, ואז הכל התפוצץ. במהלך אימון שגרתי ספריוול חנק את קרליסימו – פעמיים! השחקן הכי טוב של הקבוצה נשבר. הוא הושעה עד סוף העונה ונשלח לניו יורק בקיץ. אגב תביעות – ארגון השחקנים תבע את הקבוצה ודרש לשלם את השכר של ספריוול וניצח. להזכיר לכם שספריוול חנק את המאמן שלו פעמיים?

במהלך העונה הקבוצה נאלצה לשלוח את ג'ו סמית' בטרייד לפילדלפיה אחרי שהשחקן לא היה מוכן להאריך חוזה במדי גולדן סטייט. אתם הייתם מוכנים בכזה בלאגן? שארית הכשרון שאפשר היה לבנות עליו קדימה נעלמה.

הווריורס בחרו בדראפט את וינס קרטר ואיפשרו לאוהדים שלהם חמש שניות של חגיגות, לפני ששלחו אותו לטורונטו בשביל אנטואן ג'יימסון. עדיין לא רע.

את העונה המקוצרת הווריורס סיימו במאזן 21 – 29. קרליסימו הוריד את הקצב ושיפר את ההגנה. ההתקפה הייתה מזעזעת. אולי זה בגלל שהקלעים המובילים היו ג'ון סטארקס, דוניאל מארשל וכריס מילס. הווריורס הפכו את הבחירה העשירית (ג'ייסון טרי נבחר) למוקי בליילוק.

הווריורס סיימו את עונת 99-2000 עם 19 נצחונות ובלי בחירת דראפט. על הדרך קרליסימו פוטר.הנחמה היחידה הייתה שהם הצליחו להפוך את ג'ון סטארקס ללארי יוז. יוז, ג'יימסון, דאמפייר ופוייל – זה העתיד של הווריורס.

ונחזור לקוהאן

עד עכשיו זה היה סיכום קצר ולא הכי מעניין של כל מה שפגע בקבוצה על הפרקט. אבל לא רק חוסר היכולת של קוהאן לשים אנשי מקצוע טובים בעמדות מפתח הפך אותו לבעלים גרוע. היו גם עניינים נוספים. כאמור קוהאן מאוד אהב לתבוע. הוא תבע את נלסון על שכר מיותר שקיבל (לטענתו של קוהאן כמובן) והפסיד. הוא תבע את אוקלנד והחברה שמנהלת את האצטדיון והפסיד. הוא אפילו תבע את השושבין שלו בחתונה שהיה גם העורך דין של הקבוצה. האוהדים לא אהבו אותו. אולי זה בגלל שמייד אחרי שקנה את הקבוצה דיבר על להעביר אותה לסן חוזה.

ב96-97 הקבוצה עברה לסן חוזה לעונה יחידה בעקבות שיפוצים באצטדיון באוקלנד. קוהאן איים על מנויים שאם הם לא יחדשו את הרשיון על הכסא שלהם לאותה עונה, למרות המעבר, הם יאבדו את הזכות לכך בעונה העוקבת. זה כמובן הוביל לביטול מסיבי של מנויים. כל הדברים האלו, הניהול המזעזע, והכדורסל הרע התנקזו לרגע אחד באולסטאר 2000 שנערך באוקלנד ארינה.

במהלך הרבע הרביעי התרחש טקס העברת האולסטאר המסורתי מהעיר המארחת, לעיר המארחת הבאה. את וושינגטון ייצג מייקל ג'ורדן, ששימש כג'נרל מנג'ר של הוויזארדס. את גולדן סטייט ייצג כריס קוהאן ביחד עם בנו בן ה-5. מייקל קיבל את התשואות להן הוא ראוי, אבל ברגע שהכריזו את שמו של קוהאן קריאות בוז מתגלגלות החלו מכל כיוון בארינה (ממש כמו שעשו ללייקוב – אבל זה בהמשך). קוהאן נפגע עמוקות מהקהל, בייחוד מעצם העובדה שבנו היה איתו.

הוא הפסיק את הופעותיו הפומביות, ואפילו כשהגיע למשחקים הוא צפה בהם מתא הבעלים ולא מהשורה הראשונה. קוהאן מעשית הפסיק לנהל את הקבוצה והעביר את כל השליטה לרוברט רוואל. רוואל התחיל בקבוצה בתפקיד של מנהל חשבונות. ב1998 הוא הפך לסגן נשיא עסקי בקבוצה, ב-2001 ל-COO וב-2003 לנשיא הקבוצה.

תקווה חדשה

דייב קאונס מונה למאמן לפני פתיחת עונת 00-01 אבל לא היה לו באמת עם מה לעבוד. בדראפט 2001 הווריורס בחרו את ג'ייסון ריצ'רדסון בבחירה החמישית, טרוי מרפי בבחירה ה-14, וגילברט ארינאס בתחילת הסיבוב השני. בדראפט 2002 הם הוסיפו את מייק דאנליבי ג'וניור. אריק מסלמן החליף את דייב קאונס ואחרי 5 עונות בתחתית של התחתית (19-21-19-17-21 זה מספר הנצחונות בעונות האלו), הווריורס פתאום נראו כמו קבוצה צעירה ומבטיחה. הם נצחו באותה עונה 38 משחקים (ולא ממש התחשבו בדראפט העמוס שהגיע ב-2003). בקיץ זה כמובן התפרק שוב. פעם רביעית שהווריורס הצעירים והמבטיחים מתפרקים בקיץ בקלילות מעצבנת.

גילברט ארינאס הפך לשחקן חופשי מוגבל אחרי שנתיים בליגה. לווריורס לא היו זכויות בירד עליו, ולא היה להם כסף מתחת לתקרה. וושינגטון ניצלו את זה והחתימו את ארינאס לחוזה שהווריורס לא יכלו להשוו (שנתיים אחרי זה הליגה תיקנה את המצב עם חוק ארינאס שמנע מחטפים כאלה). כדי להוסיף חטא על פשע, הווריורס שלחו את ג'יימסון לדאלאס בטרייד בשביל ניק ון אקסל בן ה-32 ושום דבר אחר. 2 הכוכבים של הקבוצה הצעירה שוב המשיכו הלאה בלי שום תמורה. מסלמן הוביל את הווריורס לעוד עונה של 37 נצחונות לפני שגם הוא פוטר, כמו גם גארי סנט ג'ין. במקום סנט ג'ין מונה כריס מאלין לתפקיד הג'נרל מנג'ר ומייק מונטגומרי לתפקיד המאמן.

מאלין בחר את ביינדרינס בדראפט 2004, אבל המשיך לחלק שחקנים לליגה כשהעביר את דאמפייר לדאלאס בשביל כלום ושום דבר. במהלך העונה הוא סוף סוף עשה טרייד מנצח – ספידי קלקסטון ודייל דייויוס נשלחו לניו אורלינס בשביל בארון דייויס. הזרעים של עונת הWE BELIEVE נזרעו. 2 העונות תחת מונטגמרי לא היו משהו לספר עליו בבית. הקבוצה סיימה עם 34 נצחונות בכל אחת מהעונות, והמשיכה לפשל בדראפט (אייק דיוגו ופטריק אובריינט).

Embed from Getty Images

WE BELIEVE

בקיץ 2006 הווריורס החליטו לחזור למאמן האחרון שהצליח להגיע עם הקבוצה לפלייאוף – דון נלסון. אחרי 13 עונות, ואחרי הבלאגן שהיה עם וובר, נלסון חוזר לווריורס כמאמן. מאז שהוא הלך הקבוצה נראתה נורא. ההגנה שלה הייתה מזעזעת, כמו שהייתה תחתיו. לפחות אצלו ההתקפה עבדה. וזה היה כאילו הוא בכלל לא הלך.

הקבוצה חזרה לשחק בקצב הכי מהיר בליגה, לקלוע הכי הרבה נקודות, ולספוג הכי הרבה. בדירוג הגנתי זה נראה יותר טוב (19 מ-30) אבל ההתקפה נראתה פחות טוב (11 מ-30). נלי בול חזר. במהלך העונה מאלין החליף את טרוי מרפי ומייק דאנליבי באל הארינגטון וסטיבן ג'קסון (גם שאראס הגיע).

הווריורס היו באיזור ה-50% רוב העונה וגם בזמן הטרייד. אלא שדברים לא התחברו כל כך מהר והם נפלו 9 משחקים מתחת ל-50%. הם היו צריכים נס בסיום העונה והוא הגיעה בדמות מאזן של 16 – 5 ותשע נצחונות בעשר המשחקים האחרונים. ברגע האחרון הם עברו את הקליפרס למקום השמיני. הווריורס שוב בפלייאוף.

ולא סתם בפלייאוף. הם הגיעו במומנטום אדיר ולא ממש עצרו בסיבוב הראשון מול הקבוצה הכי טובה בעונה הסדירה – דאלאס מאבריקס. נלסון שיחק את הנלי בול עם חמישיה של דייויס-ריצ'רדסון-ג'קסון-בארנס-הארינגטון. חמישיה נמוכה ששרפה את המגרש נגד דאלאס. מונטה אליס ובייאדרינס תרמו דקות משמעותיות.

דאלאס הלכה לאיבוד והווריורס הפכו לקבוצה הראשונה, שמנצחת סדרה של שבעה משחקים מהמקום השמיני (דנבר 94 הייתה הראשונה לסיים שמינית ולעבור סיבוב, אבל אז דובר בסדרה של חמישה משחקים). אחת ההפתעות הגדולות ביותר בתולדות הפלייאוף (עבדכם הנאמן טען בתוקף שהווריורס ינצחו בפורום NBA ומכללות בתפוז, אבל הגדירו את זה כווישפול ת'ינקינג). לדאלאס לא היה את השחקנים לנצל את ההרכב הזה כשנוביצקי נחנק מול השמירה של שחקנים נמוכים ממנו. אחד הרגעים הזכורים של הפלייאוף הזה הוא נוביצקי מקבל את ה-MVP אחרי שהקבוצה שלו הפסידה בסיבוב הראשון.

ליוטה היו הרבה יותר כלים להתמודד עם הווריורס. 2 המשחקים הראשונים בסולט לייק סיטי היו צמודים ויוטה נצחה בשניהם. בראשון ב-4 נקודות אחרי קאמבק ברבע הרביעי. בשני אחרי הארכה. במשחק השלישי הווריורס נצחו, ובמשחק הרביעי לא היה אף אחד שיכל לעצור את קרלוס בוזר שטחן את הווריורס בצבע עם 34 נקודות ב-13 מ-19 מהשדה. יוטה סגרה עניין ב-5 (למתעניינים – גם את זה חזיתי). דייויס לפחות השאיר אותנו האוהדים עם רגע אחד מאושר מאוד

קווין גארנט לא מגיע

בקיץ 2007 הווריורס היו עם הייפ אדיר מהנצחון על דאלאס והיו להם כמה וכמה צעירים מבטיחים (ריצ'רדסון, אליס, ביידרינס). באותו זמן קווין גארנט רצה לברוח ממינסוטה והטימברוולבס אהבו את התמורה שהיה לווריורס להציע. בשביל להשלים את זה הווריורס היו צריכים להגיע לסיכום עם גארנט על הארכת חוזה. על פי השמועות (טים קוואקמי), קוהאן לא היה מוכן להתחייב לגארנט על חוזה מקסימום, רוואל כשליחו בפועל עיכב את השיחות על הארכת חוזה ושם זה נפל.

גארנט בזמנו היה אחד השחקנים הטובים בליגה, וציוות שלו עם בארון דייויס יכל להיות קטלני. קוהאן פוצץ את זה. במקום זה הווריורס עשו מה שעשו ב1990 – שלחו את ריצ'מונד בשביל בחירת דראפט. סליחה, ריצ'רדסון. שוב גולדן סטייט מוותרת על שחקן מפתח (חס וחלילה להשוות בין השניים. ריצ'מונד היה אול אוף פיימר, ריצ'רדסון היה דאנקר מרשים אבל היו לו המון חורים במשחק) בשביל בחירת דראפט. ברנדן רייט הגיע, כשהמחשבה הייתה שמונטה אליס ומרקו בלינלי שנבחר בבחירה ה-18 ימלאו את מקומו של ריצ'רדסון.

הטרייד ההוא לא הפריע לווריורס לרשום את העונה הרגילה הטובה ביותר מאז כריס וובר. דייויס וג'קסון היו מצויינים. אליס אכן מילא את הדקות שריצ'רדסון השאיר עם 20-5-4 ו-1.5 חטיפות. הווריורס הגיעו ל-48 נצחונות וזכו לכבוד המפוקפק להיות הקבוצה הכי מנצחת שלא מגיעה לפלייאוף. זה קורה כי המערב פשוט מלא קבוצות טובות. דנבר תופסת את המקום השמיני באיזור עם 50 נצחונות. גולדן סטייט רק תשיעית (במזרח אגב היא הייתה מדורגת רביעית…). כאן הכל הולך לעזאזל בכל כך הרבה דרכים שונות.

רוואל מפגין כח

אז מאיפה מתחילים? מאלין מחתים את מונטה אליס ואנדראס ביינדרינס על הארכות חוזים בסך 129 מליון דולר ל-6 עונות. בסך הכל אז זה היה בסדר. אף אחד לא ידע שביינדרינס יפרוש מכדורסל ולא יספר לאף אחד. זה היה החלק הסביר של הקיץ.

לבארון דייויס הייתה אופציית יציאה מהחוזה. לפי קוואקמי מאלין רצה להציע לו 39 מליון דולר ל-3 עונות (מאותו קיץ, או אחרי עונה שבה דייויס היה מרוויח 17 מליון דולר באופציית שחקן). רוואל הטיל וטו. רוואל חשב שמאלין נותן לדייויס יותר מדי כבוד. דייויס שחקן מצויין אבל פציע והיו לו המון בעיות חשק לאורך השנים. רוואל חשב שדייויס מבלף. דייויס לא בילף וחתם בקליפרס על 65 ל-5 עונות.

הווריורס נכנסו ללחץ. רוואל שלח את מאלין להציע חוזים לאלטון בראנד וגילברט ארינאס, אחרי שהשניים כבר סיכמו בפילדלפיה ו-וושינגטון בהתאמה. זה שידר המון לחץ. רוואל רק רצה להחתים מישהו. בסוף הווריורס החתימו את קורי מגטי ב-50 מליון דולר ל-5 עונות. לא ברור מה הניע אותם לשלם למגטי הלא יעיל ולא עוזר כל כך הרבה כסף, רק קצת פחות ממה שדייויס רצה.

מאלין חיפש מחליף לדייויס ובסוף התביית על מרכוס וויליאמס מניו ג'רזי (דאז) נטס. וויליאמס נבחר 22 בדראפט 2006 והראה פוטנציאל לא רע. הוא היה חזק. בתמורה שלח מאלין לנטס בחירת סיבוב ראשון מוגנת. את המהלך הזה הגדרתי כטעות הגדולה ביותר של הווריורס בשנות ה-2000 (וכמו שאתם עדים יש לא מעט כאלו), ואנחנו נחזור אליו כשנגיע ל-2012.

Embed from Getty Images

אליס חגג את החוזה החדש בריסוק הרגל שלו על קטנוע, משהו שבפירוש נאסר בחוזה. בתחילה הוא שיקר ואמר שזה קרה במשחק פיק אפ. אלא ש ESPN לא הרפו והמשיכו לחקור כיוון שהפציעות של אליס לא התאימו למשחק פיק אפ. שריטות, שפשופים וכו'. בסופו של דבר אליס הודה שזה קרה בתאונת קטנוע ורוואל התפוצץ.

מאלין לא חשב שזה סיפור גדול ורצה להסתפק בהשעיה קצרה. רוואל ביקר אותו על כך בפומבי. אלא שהמחלוקת הזו הובילה לנתק סופי בין רוואל ומאלין. במקום שרוואל יפטר את מאלין והקבוצה תמשיך הלאה, הוא השאיר אותו בתפקידו ופשט אותו מסמכויותיו. הוא הפך את מאלין לעציץ כי פחד שלפטר אותו יהיה יחסי ציבור רעים. העונש הרשמי של אליס היה השעיה ללא תשלום ל-33 משחקים (אותם גם ככה לא שיחק כי היה פצוע), אבל רוואל המשיך להחזיק מעל אליס את האופציה שהווריורס יבטלו את החוזה שלו עד סוף עונת 08-09.

בשלב הזה רוואל התחיל לעשות שטויות רק בשביל להראות מי בעל הבית. מאלין כאמור המשיך להיות הג'נרל מנג'ר הרשמי, אבל כבר לא החליט כלום ואף אחד לא ממש התייעץ איתו. רוואל פיטר את העוזר שלו פיט ד'אלסנדרו כי חשד שהוא מדליף למאלין מידע. בנוסף הוא נתן לג'קסון הארכת חוזה בסך 27 מליון דולר ל-3 עונות בלי שום סיבה נראית לעין. לג'קסון היו עוד עונה וחצי עד שיהפוך לשחקן חופשי בגיל 31. רוואל נתן לו במתנה הארכת חוזה לא ברורה. פחות מעונה אחרי אותה הארכת חוזה ג'קסון כבר דרש טרייד וקיבל אותו. מאלין היה בשיחות עם הפיסטונס על טרייד שכלל את ג'קסון ופרינס, בזמן שרוואל דיבר עם ג'קסון על הארכת החוזה. ברגע שהחדשות יצאו, הפיסטונס פרשו מהשיחות. מאלין נשאר בתפקיד עד תום עונת 08-09 למרות שבפועל כבר לא עשה כלום. בתום אותה עונה החוזה שלו נגמר ולפחות הסאגה הזאת נגמרה.

הווריורס שוב היו מפורקים ומיואשים. הם סיימו את העונה עם 29 נצחונות ובבחירה השביעית בדראפט נפל לידם סטף קרי.

החדשות היותר טובות היו שביולי 2009 התחילו לצוץ שמועות שקוהאן מחפש למכור את הקבוצה.

הטור הבא יתמקד בבחירה בסטף ובמכירת הקבוצה.

אהבתם את הטורים? רוצים לקבל אותם ארוזים בספר עם תוספות? קנו ותהנו