ג'ייקובן בראון וטיישון תומאס הגיעו להפועל ירושלים במהלך שנראה כמו סנונית שמסמנת ירידה ברמה ובשאיפות, אבל השדרוג ביכולת ובעיקר האופי, הפכו אותם לפנים של אחת הקבוצות הטובות והמהנות בתולדות המועדון, שנראתה בדרך הבטוחה לעונה היסטורית. אבל יש גם דברים שהם מעל לכדורסל. הנטישה הפתאומית שעלולה לשנות היסטוריה של מועדון.
ההברקות של גיא הראל
קיץ 2018 התחיל באווירת דכדוך בהפועל ירושלים. יום אחרי הפסד לחולון בחצי גמר הפיינל פור, שחתם עונה רעה מאוד, הודיע אורי אלון, שב-5 שנים כבעלים העלה את המועדון בדרגה מבחינה כלכלית וארגונית ולפרקים הצליח לאתגר את ההגמוניה של מכבי תל אביב, כי הוא עוזב את הקבוצה. אבל דווקא מאז קרו הרבה דברים טובים, הרבה בזכות גיא הראל, שבלי ספק ראוי להתנצלות קולקטיבית על מה שעבר ב-5 שנים הראשונות שהחזיק בתפקיד.
בכל ההצלחות של הקבוצה המצלמות רצו לאורי אלון הכריזמטי, שסיפק לתקשורת סיפור יפה מאוד על מטאור עסקי שבנה את עצמו ב-10 אצבעות וניצל את ההצלחה כדי להציל את האהבה הראשונה שלו מהימים כילד ביציע המרפסות במלחה. בכשלונות (והיו גם לא מעט כאלה), הפוקוס עבר למנכ"ל בעל החזות הפקידותית והרקע כסוכן שייצג גם לא מעט שחקני מכבי והוא נאלץ לשמוע לא מעט שהוא מה שמונע מהמועדון לממש את הפוטנציאל שלו וצריך להביא מעליו מנהל מקצועי מעולם הכדורסל. אבל בניגוד לכל התחזיות, בשנתיים האחרונות כשהוא נאלץ לתמרן עם תקציב מצומצם בהרבה והפוקוס עבר אליו, הקבוצה הגיעה להישגים רבים: שני גביעים, האחרון בלי ה"כוכבית" הידועה לשמצה ואחוזי הצלחה גבוהים מאוד בשתי מסגרות, כשהשנה, בטרם פגרת הקורונה, כל הסימנים העידו על כך שהיא הפיקה לקחים מהמפלות באביב 2019 ובשלה לתקן ולהצליח גם במאני טיים.
בגלל המעבר לליגת האלופות של פיב"א, שנחשבת למפעל חלש יותר מהיורוקאפ, קשה לקבוע במדויק האם הקבוצה ביצעה שדרוג, אבל אחרי נצחונות על קבוצות כמו אאק אתונה ובורגוס, שהן בהחלט ברמה אירופית גבוהה ומאזן 3-1 נגד קבוצת טופ יורוליג, שניים מהנצחונות במשחקי נוקאאוט, אפשר להגיד בזהירות שזאת אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה של המועדון ובוודאי אחת המהנות שבהן: גם אחרי כמה שנים שהתקשתה לתמרן בין ראשון לרביעי, כולם באים לעבודה שני ערבים בשבוע ולראשונה מזה זמן רב ברור שיש בארנה קבוצה ולא אוסף של שחקנים.
הרבה קרדיט מגיע לקטש, שהשקט שלו, שבעבר נתפס כאדישות, מוריד את מפלס הלחץ במערכת, אבל הסיפור המרכזי הוא הליהוק המוצלח של השחקנים. קצת מעכירה את האווירה התרומה הדלה של הישראלים, אבל רק קצת כי הזרים ששיחקו פה עד מרץ נראים מזן אחר ממה שהתרגלנו אליו. מדברים בעיקר על ג'יימס פלדיין, שהגיע אחרי כמה עונות יורוליג, אבל לידו יש שני שחקנים חשובים לא פחות שבשנים שאורי אלון עוד שימש כבעלים לא היו מגיעים לקבוצה – ג'ייקובן בראון, שהגיע מגליל גלבוע והפך לאט לאט מהאיש למשימות מיוחדות לבעל בית ולבאנקר בדקות ההכרעה, מוביל את הקבוצה בנקודות ואסיסטים בליגה וזכה פעמיים בתואר ה-MVP של גביע המדינה וטיישון תומאס, שבשנתו הראשונה בישראל עוד חסה בצל של גלן רייס ג'וניור בחולון ופתח את הקדנציה באדום בהשעיה על עבירת סמים, שסיים את העונה שעברה כשחקן ההגנה של העונה והשנה ביצע שדרוג נוסף ומדורג ראשון בין שחקני ליגת האלופות של פיב"א במדד היעילות.
אלה לא הזרים הכי מוכשרים שהגיעו לירושלים, אבל הם הביאו לקבוצה גם דברים שהרבה שחקנים בעלי רקורד NBA ויורוליג לא הצליחו – חדר הלבשה בריא ושמח, חיבור נהדר לקהל ולעיר ובעיקר דואגים קודם כל להצלחה הקבוצתית. למרות שמדובר בשני שחקנים בשנות ה-20 המאוחרות, שלאורך כל השנה נראו כאילו הם בשלים לשדרוג, בשום שלב לא היה נראה כאילו הסטטיסטיקה האישית מעניינת אותם. גם לפני פגרת הקורונה השאלה מה יקרה איתם בסוף העונה, כשלבראון נגמר החוזה ולתומאס יש אופצית יציאה, כבר עמדה באוויר, אבל המומנטום המוצלח בו שהתה הקבוצה, שכבר הייתה בעמדת זינוק מצוינת להביא את הפיינל פור של פיב"א לארנה ואחרי 3 נצחונות על מכבי תל אביב, שניים מהם במשחקי נוקאאוט, כבר חלמה על דאבל, גרם לה להתרכז רק בכאן ועכשיו, ובמה שבהתחלה נראה כמו טירוף מוחלט, לסרב להכיר בזה שהעונה נגמרה באמצע מרץ.
בניגוד לליגות הכדורגל ולליגות הספורט המקצועניות בארצות הברית שמאז פרוץ הקורונה היו עם יד על הדופק בנוגע לחזרה, בכדורסל האירופי, שלא מגלגל סכומים כאלה, השלימו די מהר עם סיום העונה ומבין הליגות החזקות, מלבד גרמניה וספרד שהחליטו על טורניר סיום עונה סמלי, החליטו לא לחדש את העונה. אבל אם מותר להגזים לרגע, ליגת העל שלנו, שחוזרת במתכונת כמעט מלאה, הפכה לליגה הבלארוסית של הכדורסל שמקבלת פניות מגופי תקשורת זרים שלא הסתכלו לכיוון שלה לפני זה. זה קרה בזכות מאמץ משותף של הרבה אנשים, אבל הכל התחיל מגיא הראל ואייל חומסקי, שעשו שמיניות באוויר מול בעלי שאר הקבוצות ומשרדי הממשלה עד שהצליחו להביא לחידוש העונה מעל הראש של שמעון מזרחי, האיש שנהוג לחשוב שאין אבן בכדורסל הישראלי שאפשר להזיז ללא רשותו. בהתאם לכך, נראה היה שבמועדון שהם מנהלים יש אווירה שהולכים לקראת משהו גדול ושישה מתוך שבעה זרים הסכימו לחזור לישראל להשלים את העונה (אחוז גבוה יותר מבכל קבוצות הליגה), אבל בניגוד לשני הכוכבים האחרים של הקבוצה, ג'יימס פלדיין וסולימן בריימו, שנראה היה שהמזוודה שלהם מוכנה כבר כמה שבועות, לגבי בראון ותומאס היו דיווחים סותרים וניכר היה שנדרש לא מעט מאמץ לשכנע אותם לחזור. אבל גם זה לא ניבא שמכולם, דווקא הם יבצעו פניית פרסה ויבקשו להשתחרר בנסיבות אישיות אחרי שכבר נחתו והתחילו את תקופת הבידוד.
אז מה היה שם?
לפני כתב ההגנה חשוב להגיד – עוד מלפני ההודעה שהם עוזבים מסיבות משפחתיות, הצטרפו בראון ותומאס לביקורת של זרים רבים על תנאי הבידוד שהמנהלת דורשת כתנאי למי שרוצה לחזור לשחק (שבועיים בידוד ביתי והגבלות תנועה מחמירות עד סיום העונה). התנאים היו ידועים מראש, אבל הנסיבות השתנו ואין ספק שקיים קושי גדול יותר לשכנע שחקנים לחיות כך במשך חודש וחצי בזמן שמסביבם הקניונים, הברים והחופים כבר מלאים. גם הבחירה של המנהלת לפרסם תגובה רשמית ומפורטת לכל שחקן שפורק תסכול בטוויטר ובהמשך לקנוס שחקנים על ביקורת לגיטימית, לא בדיוק הגבירה את החשק.
ובכל זאת, לא הייתי קובע חד משמעית שהטענה שלהם שהם חוזרים כי חשוב להם להיות עם האישה והילדים בימים הקשים שעוברים על הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית היא תירוץ. מרחוק נראה לנו כאילו מדובר באירוע פוליטי, אבל יש אנשים שבשבילם מדובר באווירת מלחמה של ממש. בנוסף, לאורך כל התקופה שלהם בארץ ניכר היה שמדובר באנשי משפחה ביתיים, חריגים בנוף בין הזרים הבליינים שמגיעים לליגה, וטיישון תומאס גם הביע באופן עקבי תמיכה בכל מחאה בעד הקהילה האפרו אמריקאית ונגד הממסד הרפובליקני ברשתות החברתיות. להנהלה היו לא מעט כלים, גם כלכליים וגם משפטיים, לעצור אותם, אבל לפחות כלפי חוץ הם מציגים את זה כהחלטה משותפת, מה שמעלה כמה שאלות.
פתח לעתיד
אם בעשור הקודם הקבוצה הסכימה לקום וליפול עם שחקנים כמו וויל סולומון והוראס ג'נקינס והייתה תחושה שיש להם אור ירוק לעשות ככל העולה על רוחם, מאז קיץ 2013 בו אלון, חומסקי והראל התחילו לנהל את הקבוצה, קיימת מדיניות מאוד נוקשה שאף שחקן לא מעל המועדון. לכאורה מדובר בקלישאה ריקה, אבל במקרה של ירושלים היא כבר עמדה במבחן מול שלושת השחקנים הכי מוכשרים ששיחקו כאן בעשור האחרון: דאנטה סמית', שהאופי הצבעוני שלו היה נראה כמו עסקת חבילה, ספג קנסות כבדים שגרמו לו להבין שאם יתנהג כמו במכבי חיפה לא ישאר כאן ואילו קרטיס ג'רלס וברייסי רייט, שני שחקני יורוליג שהיה נראה כאילו הגיעו לארץ עם המטוס הלא נכון, שוחררו באמצע העונה בגלל בעיות משמעת שמועדונים אחרים כבר החליקו לשחקנים במעמדם.
בניגוד למקרים אלה, היחס לבראון ותומאס הוא סלחני מאוד, למרות שההתנהלות שלהם בהחלט פגעה בקבוצה. כך שקיימות שתי אפשרויות: או שבאמת יש נסיבות אישיות עליהן אנחנו לא יודעים, או שמדובר ברצון להשאיר דלת פתוחה לעונה הבאה. למרות ההתעקשות לחזור לשחק, ברור שמדובר בעונה חריגה ופחות חשובה ובכל מקרה נשארה לירושלים רק הליגה, שם היא הקבוצה מספר 2 איתם ובלעדיהם. בעונה הבאה לעומת זאת, בניגוד לעונה הנוכחית בה יכלה להחליף זרים ולהשתפר תוך כדי תנועה, ירושלים רוצה מאוד לשמור על כמה שיותר מהסגל כדי להגיע חדה למשימה החשובה שמחכה לה כבר בספטמבר: טורניר פיינל 8 של ליגת האלופות שצפוי להתקיים בארנה. בראיונות הסיום הם לא הסתירו את הרצון לשדרוג מקצועי וכלכלי, אבל הכריזו שהם לא סוגרים דלת, כך שיכול מאוד להיות שההנהלה החליטה ללכת רחוק מאוד לקראתם כדי לא להשאיר טעם רע ולהבהיר שהסיפור לא סגור.
רבים מהקוראים יגידו שמדובר במשאלת לב, כי כבר קיימים דיווחים על הצעות שהוגשו עבורם מקבוצות כמו חימקי ובאסקוניה וספקולציות זדוניות על remake מוזר לפרשת הפיצה, אבל בדבר אחד אין ספק – גם אם לא יחזרו, שני השחקנים בהחלט השאירו חותם במועדון וישנו את צורת החשיבה של ההנהלה בפעם הבאה שתחפש זרים שיקחו את הקבוצה להצלחות.
