לא יודע, אולי אני סתם מגזים. אולי זה לא באמת המצב ואני גם אכליל במה שאכתוב, אבל התחושה שלי כלפי משחקי הכדורגל כיום שונה לחלוטין ממשחקי כדורגל שראיתי בעבר.
כשאני נזכר במשחקים גדולים מהטופ האירופאי אני מיד חוזר לליברפול ומילאן של גמר ליגת האלופות המפורסם (3-3 והפנדלים המטורפים), לקאמבק של לה קורוניה נגד מילאן אי שם ב-2004, למנצ׳סטר יונייטד הולמת ברומא בליגת האלופות (1-7) ועוד משחקים רבים וטובים שהמכנה המשותף בין כולם הוא המשחק הפתוח.
כשאני רואה היום את הקבוצות הגדולות, בין אם אלו יונייטד נגד ליברפול בשבוע שעבר או בכמה ממשחקי הקלאסיקו הספרדיים של השנים האחרונות, עושה רושם שהדגש המרכזי הוא טקטיקות, אסטרטגיות ובונקרים. המשחק מסודר מדי, מאורגן מדי, לא לוחמני ולא אגרסיבי מספיק כמו פעם, כשהשחקנים היו משאירים את הרגליים שלהם על הדשא. אין את וידיץ׳ עם שקיות הדם ואלף התחבושות במגרש, אין את יאפ סטאם והוורידים במצח ולא את מוסר העבודה של כריסטיאנו רונאלדו של ״לעבוד כמה שיותר קשה כדי להצליח״. כיום ההרגשה היא שהקבוצות באות לעבודה במוד של ״אלו ההוראות המפורשות שלי וזה מה שאעשה במגרש״ ופחות בגישה של ״בואו נצא כמו קבוצת לוחמים ונחסל את היריב״.
נכון שלא תמיד כך המצב ושיש את הרמונטאדה יוצאת הדופן בין ברצלונה לפ.ס.ז׳, או את הדסימה של ריאל על אתלטיקו מדריד, אבל עושה רושם שאלו המקרים יוצאי הדופן וזה לא משתווה לרגשות המטורפים שהיו במשחקים שעברו.
לא פעם אנחנו שומעים את המושג ״שחקנים שבעים״ או ״הוא עובר לקבוצה הזאת בשביל כסף״ וזה מאכזב אותי. כמובן שקל לי לכתוב פה ולהתלונן על אנשים שזו הפרנסה שלהם, אבל בכל זאת, זה משחק כדורגל, והוא הספורט הכי נצפה בעולם, ואם כל השחקנים יתחילו לשחק עבור העבודה עצמה ולא על המשחק הטהור זה מאבד את כל הקסם.
היום הכוכבים הם אלו עם הכי הרבה סטייל. למשל אמבפה, ניימאר והזארד – ״הסקילרים״ שהם שחקנים מצוינים, אבל לא קרובים ללוחמנות ולאש בעיניים של מאלדיני, גיגס, פרדיננד ופויול. או לווינריות של דניס ברגקאמפ והפריצות מהמקום של מראדונה. אפילו שחקן כמו ג׳נארו גאטוסו, שלא היה מי יודע מה כישרוני, כן? אבל כל משחק היה קורע את עצמו ולעיתים קרובות גם את היריב, משחק כדי לנצח.
אני מתגעגע לפעם, ללהדליק טלוויזיה ולהרגיש מתח משוגע בלב, עד שאני צריך לצאת במחצית לנשום. להיות גאה בשחקנים על כל דקה שהיו על המגרש. אולי בכלל אני סתם מגזים. כי אני עדיין במתח לפני משחקים, אבל כשמתחיל המשחק וכל ההגנות מסודרות בקווים ישרים שלא נותנים ליריב שום אופציה להתקדם והמשחק מרגיש תקוע ומשעמם עם מסירות לאורך, לרוחב ולאלכסון כדי למצוא פירצה, זה בהחלט גורם לי לנוסטלגיות על פעם שבו הכל היה הסתערות, ניצחון ודם.
