// מאת נדב כוכבי
לפני 6 שנים נפרד קטש מהפועל ירושלים בטונים צורמים מאוד שהיוו את נקודת השפל בקריירה שלו והזיכרון הוביל לכך שגם בקיץ, כשהסתמן כמאמן הישראלי הבכיר הפנוי, הוא נתפס כהימור גדול מדי. אבל ההימורים הפחות מוצלחים שההנהלה לקחה סללו לו את הדרך חזרה והזדמנות להציל את הקריירה. גם לו ברור שהוא מגיע לסיטואציה קשה עם יותר חשדות מתקוות, אבל אם שני הצדדים יישמו את השיעור בצניעות שהם קיבלו ויעברו להתעסק אך ורק בכדורסל זה עוד יכול בטעות להצליח ולהחזיר אותם למסלול. פרשנות אוהד לבלאגן בהפועל ירושלים ולטוויסט המפתיע.
פלאשבק
2004/5, עונת הבכורה של עודד קטש כמאמן ראשי הייתה נהדרת. רגע אחרי שנכנע לפציעה והודיע על פרישה בדמעות קיבל את המושכות בגליל עליון (עוד בכפר בלום) והוביל אותה מרחק נגיעה מגמר הפלייאוף תוך כדי שהוא הופך צעיר בן 19 בשם ליאור אליהו, שלא ממש ידעו איך לאכול אותו, לישראלי הכי טוב בליגה ובאמצע העונה מעלה לבוגרים את התיכוניסט יוגב אוחיון ומשלב אותו ברוטציה.
13 שנה אחרי הם סוגרים מעגל ושוב משתפים פעולה. הוליוודי? ממש לא. עוד נגיע לזה. אבל לפני זה צריך לראות קטעים מהקומדיה השחורה שנקראת הפועל ירושלים 2017/8.
קריסת מערכות בסטארט אפ
את העונה של הפועל ירושלים אפשר כבר להגדיר ככישלון. בעונה שעברה בשלב הזה בליגה היא הייתה במאזן גרוע יותר וזכתה באליפות, אבל לא בונים קבוצה בתקציב 8 ספרתי בשביל לנצח חמישה משחקים ביוני והשנה גם צלחת לא תשנה את העובדה שבעונה בה המועדון היה אמור להתקדם עוד צעד לכיוון חלום הירוליג, הוא הלך צעד אחורה כי חלק מהנזק שנעשה הוא נזק תדמיתי ובלתי הפיך בטווח הקצר.
הפועל ירושלים בעידן אורי אלון כבר ידעה עליות וירידות: היא התמודדה עם הדחה מוקדמת מהיורוקאפ אצל פרנקו וראתה את ראשון לציון מניפה צלחת בארנה, אבל עד עכשיו כל אלה נראו כמו מכות בכנף באמצע תהליך וההנהלה הצליחה לתת תחושת ביטחון שיש מי שרואה ויתקן. אלא שהעונה הזאת מתאפיינת בבלאגן ובלא מעט מהלכים שמשדרים פאניקה ויקשו מאוד גם להביא שחקנים ומאמנים שבעבר אפשר היה לפתות עם תדמית של סביבת עבודה טובה ויציבה וגם ביחסי הציבור של המועדון, ובקיץ הקרוב לא נשמע יותר ספקולציות על מעבר ליורוליג וכנראה שגם בזה שאחריו.
הסיפור מתחיל באורי אלון שבמהלך השנים עשה לעצמו מוניטין מצוין בכל הקשור לניהול משברים. לאורך כל עונה היו תקופות שהקבוצה שיחקה כדורסל רע מאוד, אבל לדוקטור הייתה אסטרטגיה ברורה שהביא איתו מעולם העסקים: שקט תעשייתי, אין זעזועים בגזרת השחקנים וחילופי מאמנים ובסוף תמיד, בעזרת חיזוק מוצלח לקראת תום מועד ההעברות, הספינה התייצבה באזור הסיבוב השלישי. אלא שהשנה הקונספציה עמדה במבחן קשה וקרסה לחלוטין. הבעיות בקבוצה שנבנתה בסימן האנגאובר מהעונה האירופית והאליפות בעונה שעברה והתעלמות מלא מעט פילים לבנים שהסתובבו בארנה היו חמורות יותר, התחילו מוקדם יותר והמטרה המרכזית הייתה היורוקאפ שתגידו עליו מה שתגידו, אבל הוא מייצר שיטה שבה לכל משחק יש משמעות קריטית כבר מאוקטובר. ככה כשהעניינים התחילו להסתבך אי אפשר היה להתנהל בסבלנות, וברגע שנגמר הסיפור באירופה כבר לא היה טעם להעמיד פנים וכל מה שנשאר הוא לחסוך כסף ולנקות רעלים בחדר ההלבשה בשביל להעביר את הזמן בנעימים עד למעט המשחקים הבודדים שבאמת יש להם משמעות ובעונה הבאה להתחיל שוב מאיפה שנעצרה הקבוצה בקיץ.
כמה התוכניות השתבשו? אם העניינים היו מתנהלים כסדרם, ביום ראשון הקבוצה הייתה בדילמה אם להתאבד על הקלאסיקו נגד מכבי תל אביב או לייחס לו חשיבות משנית ולתת מנוחה או דקות מינימליות ל-4 השחקנים המובילים שלה-אלן אומיץ', אוסטין דיי, קרטיס ג'רלס וטרנס קינזי כדי לשמור אותם טריים לסדרת רבע גמר היורוקאפ שמתקיימת במקביל. ובחזרה מציאות, 3 מהשחקנים כבר לא פה, הרביעי כבר בעצמו לא יודע אם הוא כשיר לשחק וכבר התייאשו מלקוות שיהיה פקטור בעונה הנוכחית, ובמהלך השבוע כל מה שיש לקבוצה לעשות זה לנסות לבנות איזושהי שיטה כך שלא תתבזה מול 1000 המאזוכיסטים שילוו אותה על כביש 1.
אבל עם כל הכבוד, הסיפור של העונה הוא אלה שהיו אמורים לעמוד ולא יעמדו על הקווים.
הטרגדיה יוונית וחטא ההיבריס
"הבאת מאמן, תן לו לבנות קבוצה. הוא יתקן לאורך זמן ובסוף הוא יביא לך אליפות בסוף. אני לא מבין מה זה לפטר מאמן. אתה בעצם אומר ככה שהאחריות היא לא שלך כבעלים. יש אצלנו אחריות כוללת של ההנהלה, המאמנים והשחקנים. צריך לקרות משהו מאוד קיצוני כדי שאני אפטר מאמן". מי אמר את המשפט הזה ביוני?
ניחשתם נכון. אורי אלון שמאז כבר פיטר 2 מאמנים, וצריך לקלל את היום הזה בתדירות שבה ביבי מקלל את היום שבו אמר שראש ממשלה בחקירות אינו כשיר לנהל מדינה.
בקיץ, אחרי ההצלחה באירופה ובמאני טיים הישראלי עם פיאניג'יאני החליטו בבירה שוב ללכת על מאמן זר בכל הכוח, ולשדר אמירה ברורה שלא נכנעים (במידה רבה של צדק לאור התוצאות שהם מביאים בשנים האחרונות) להילות היח"צ סביב המאמנים הישראלים. אז הביאו את היווני פוטיס קאציקאריס, מאמן שרוב השנים אימן קבוצות בסדר גודל של ירושלים ועשה גיחה קצרה בנבחרת יוון, עם מוניטין של מוח כדורסל מבריק, אבל הרבה סימני שאלה לגבי היכולת לתרגם לפרקט ומשקולת אחת כבדה: ארון ריק לחלוטין מתארים, בעוד ששחקני הקבוצה חולקים 67 כאלה, כולל אליפויות יורוליג ואליפות NBA. לא ברור אם המינוי היה לא ראוי או אם לא הובהר לו לאן הוא מגיע, אבל בחודש הראשון הוא ניהל את העניינים בצורה שלא מאפשרת להגיע לשומקום ומהר מאוד כבר אי אפשר היה להסתיר את זה מאף אחד וחוסר הכימיה בינו לבין השחקנים הפכו מהר מאוד מרכילות בין עיתונאי ספורט לקרקס שאי אפשר לפספס משום מקום מהיציע.
בחודשים האחרונים בשירות הצבאי, הגיעו לפקד עלי ועל חברי מ"כ ומ"מ צעירים מאיתנו בשנה גם בגיל וגם בפז"ם. כבר היינו מוכנים לסדרות חינוך שיבהירו בדיוק מה אפשר ומה אי אפשר להכריח אותנו, אבל הם מהתחלה דיברו בגובה העיניים והבהירו לנו שכל עוד השגרה בקו מתקיימת כסדרה ואין פאדיחות מול הדרגים הגבוהים הם לא יתעקשו על שום דבר שהוא חלק מהנהלים, ומהר מאוד הם מצאו את האיזון בין מפקדים לחברים ולא היה אף אחד שלא כיבד אותם. ככה הייתי מצפה שינהג גם מאמן עם רקורד מפוקפק אחרי שנתיים איומות שמגיע לאמן שחקנים מוערכים ומעוטרים ממנו שרובם רצים ביחד שנה שנייה ברציפות. קאציקאריס עשה בדיוק, אבל בדיוק, את ההפך. הוא התעקש על שיטת משחק מסוימת שלא מתאימה לסגל (או בכללי לרמות הגבוהות של אירופה ב-2018) ובראיונות העידו שלא הפסיק להתעסק בשטויות כמו מה ילבשו השחקנים למסיבת עיתונאים או אם ישתו קולה יום לפני משחק. השחקנים הביעו את דעתם ברגליים כשרקעו בזעם בכל ירידה לספסל ועמדו פלס בהגנה, שהמורד הבולט והקולני מכולם היה קרטיס ג'רלס, הבאנקר הבלתי מעורער של הקבוצה ב2017 שכיבס את הכביסה המלוכלכת בתקשורת. כדי להימנע ממקרה סוני ווימס, ההנהלה קיבלה החלטה קשה לשחרר אותו ולהבהיר שאין שחקן מעל המועדון ומאמן בהפועל ירושלים מקבל גיבוי מלא, אבל כל מי שהקשיב לראיון ידע שיש דברים בגו'. פיאניג'יאני ופרנקו היו ועודם מאמנים שנויים במחלוקת, אבל בלי ספק נתנו תמורה כלשהי לקרדיט שקיבלו בתקופות רעות, ואצל היווני הדברים רק החמירו עד שאחרי הפסד מביך לגלאטסאריי שהצמיד את הקבוצה עם הגב לקיר באירופה כבר בנובמבר, הוא קיבל מכתב פיטורים.
כשלעצמן אין בעיה עם 2 ההחלטות. לגיטימי בהחלט שבעלים של קבוצה לא ירצה להכיל לא שחקן שמציב לו תנאים ולא מאמן שמביא תוצאות רעות ומסרב לשנות גישה, אבל העיתוי, הרעש והעובדה שלא היו בנמצא מחליפים ראויים והקבוצה נשארה קרחת מכאן ומכאן, גרמו לזה להיראות רע מאוד ומה שישאר ככל הנראה הזיכרון המרכזי מעונה שכולם ירצו לשכוח.
ההחלטה לתת למודי מאור את המושכות עד סוף העונה, התגלתה כחטא על פשע. עוזר המאמן שמעולם לא היה מאמן ראשי לא התמודד עם ציפיות באותה רמה, אבל בשלב השני ביורוקאפ ובכל משחק חשוב בארץ נראה קפוא, ביצע חילופים לא ברורים וההתקפה המאולתרת העלתה הרבה תהיות לגבי מה קורה באימונים שהשיא היה במבחן הראשון שלו: חצי גמר הגביע. הקש ששבר את גב הגמל היה תצוגת נפל בנס מול נועלת הטבלה בו המאמן והשחקנים שידרו דבר אחד – רוצים הביתה והיה ברור שגם למטרות הצנועות לחלק שנשאר מהעונה הנוכחית התלכיד הנוכחי בין מאמן לשחקנים לא יספיק. לא להגיע ליוני כיריבה ראויה למכבי וחולון בקרבות האליפות ולא לקרב שמתחיל ממש בקרוב – מכירת מנויים.
ב-4 השנים הראשונות בעידן אלון כל קיץ הצליחה ההנהלה לשלוף אס בתחום. ב-2014 היה את המעבר לארנה, ב-2015 את התיאבון מהאליפות ההיסטורית, ב-2016 את אמארה סטודרמאייר וב-2017 את הציפייה לעוד מסע ארוך ותחרותי ביורוקאפ אולי בדרך לגביע. בקיץ הקרוב הציפיות יהיו נמוכות מתמיד ולא יהיה אף אחד מאלה, וכשתוסיפו לזה קבוצה שכבר חודשיים שוברת שיאים בכל מה שקשור בזלזול בקהל שלה ובמי שמשלם לה את המשכורת ותקבלו סכנה לארנה עצובה עם הרבה קרחות, ופגיעה באחד הנכסים הגדולים והותיקים ביותר של המועדון. אז הבינו שהשינוי לא סובל דיחוי ואלון נאלץ פעם שנייה להכות על חטא ולהודות שטעה במינוי המאמן, שהפעם ברור שהאשמה כולה על מי שמינה אותו וכך נולד השידוך העצוב בהיסטוריה בין אלופת המדינה למאמן הנבחרת.
הצד שלו
אחרי מקרה קאציקאריס והכישלון בעונה הנוכחית היה ברור גם שמאמנים זרים ברמה גבוהה כבר לא יבואו לארנה וגם שמאמן זר מדרג הביניים לא בהכרח יביא תוצאות טובות יותר ממאמן ישראלי שאצלו לפחות יש איזושהי אינדיקציה לגבי מה תקבל ממנו. תובנות אלה גרמו לירושלים לרדת מהעץ ולפזול לכיוון המאמנים הישראלים הבכירים ששמם נקשר איתה מדי קיץ. במבט קצר רואים ששמיר מצא בחולון בית חם שלא נראה שיעזוב בקרוב, פיני גרשון עוד חי על ההצלחה מהעשור הקודם ועל כל שמועה סביבו האוהדים דואגים להבהיר להנהלה שהוא עדיין פרסונה נון-גרטה בארנה, ועל אדלשטיין אחרי הקיץ… טוב, כל מילה מיותרת. אז נשאר רק קטש שהתבסס כמאמן בכיר אחרי עונה מצוינת עם אילת ומדליית כסף עם נבחרת העתודה שסללו לו את הדרך גם למשרת מאמן הנבחרת.
האם הוא האיש המתאים? בדרך כלל כשמגיע מאמן חדש לקבוצה במשבר מדברים על "מושיע" או "תרופת פלא". אם להיות רגע פחות פוליטיקלי קורקט המינוי של קטש הוא יותר כמו צינור הזנה עבור העונה הנוכחית שנועד לאותת לאוהדים שמכבדים אותם ולא מקבלים את מה שהם רואים כרגע, ולהעביר מסר לשחקנים הכבויים שהחלה עונת הצייד. מתחילים לבנות משהו שירוץ גם בעונה הבאה, מי שלא ישחק טוב לא יהיה פה או מהצד השני ששחקנים מאכזבים יכולים לעשות מעשה דייסון ולספק יכולת טובה בישורת האחרונה שתקנה להם חוזה.
בין עודד קטש להפועל ירושלים של אורי אלון יש קווי דמיון רבים: שניהם הביאו לכדורסל הישראלי בשורה מרעננת שהיה מאוד זקוק לה, סביב שניהם כיף לקשור כתרים, אצלו בגלל השחקן הנפלא שהיה והאופן הטראגי בו סיים את הקריירה, אצלה כי ניצלה עד תום את השנים הרעות של מכבי ליצור אלטרנטיבה ולהפיח רוח חיים בכדורסל הישראלי מלווה בקהל קולני שהולך איתה אחרי עשרות אכזבות ורגעי שפל, שניהם סיפקו במהלך השנים רגעים של כדורסל מהנה, ושניהם גם כשלו במעמדים מסוימים עד שכבר אי אפשר להתעלם מהחולשות שלהם ולהעלות תהיות האם כל הכיף הזה מחזיק מים גם ברמה אירופית.
בעבר אמרו על עודד שהוא נסיך הגאות והשפל, וכמאמן היו עונות שסיים כמאמן העונה ועונות שלא סיים, אבל בטווח הארוך, בקריירת האימון שלו שבלי שהרגשנו כבר חגגה בר מצווה הוא דווקא מאוד עקבי. במועדונים הקטנים, גליל ואילת הוא בגדר אגדה, חתום על כל השיאים ותמיד הפך אותן למרענן הרשמי של הליגה. כשההצלחות האלה סידרו לו צ'אנס במכבי תל אביב, הפועל תל אביב והפועל ירושלים, במועדונים עם שאיפות, לחץ וקהל גדול שעל כל הפסד דורש דין וחשבון זה נגמר תמיד בפיטורים מוקדמים.
התדמית שנדבקה בו כמאמן של קבוצות קטנות, ובעיקר הזיכרון של הקדנציה שלו מלפני 6 שנים בבירה גרמו לכך שגם אחרי השנה הטובה שהייתה לו באילת ובנבחרת העתודה הפועל ירושלים שחיפשה מאמן לא הסתכלה לכיוון שלו, וגם לא מכבי או אף קבוצה באירופה. אבל הסיטואציה העגומה אליה נקלעו 2 הצדדים סיפקה לו צ'אנס לעלות ביחד איתה כיתה לכוח משפיע באירופה ולהוריד את כל הקופים מהגב.
על פניו הסיטואציה אליה הוא מגיע היא בעייתית מאוד, מה שמחזיר אותנו לפיסת הנוסטלגיה מהתחלה. הוא מאמן הנבחרת (סוגיה בעייתית מבחינה אתית ומקצועית בפני עצמה, אבל לא ניכנס לזה) ומשתף פעולה עם אוחיון, אליהו והלפרין שלא זומנו או לא רצו לקבל זימון לסגל, שאם לא יקרה משהו חריג מאוד בשלושת החודשים האחרונים עם השניים הראשונים, סגירת המעגל המרגשת תהיה ישיבה בה הוא מוצא דרך יפה להראות להם ולחוזים המוגזמים שלהם את הדרך החוצה בקיץ. הוא תמיד היה מאמן שהמשחק שלו מתבסס הרבה על יצירתיות וכישרון ופחות על התקפה מסודרת, ומעניין לראות מה יעשה עם סגל זרים מוגבל, נטול שחקנים מוכשרים ברמה של ג'רמי פארגו וסקוטי הופסון שהביאו לו את ההצלחות עד כה.
אבל עם כל הכבוד, השנה מספיק מנהלים, מאמנים ושחקנים כבר חתמו על הכישלון בשבילו והמבחן יהיה בעונה הבאה בה בכל מקרה הסגל, במיוחד הישראלי, יעבור רענון רציני וצפויה להיות לו לא מעט יד חופשית בבנייה שלו בלי איזה דונטה סמית' או קרטיס ג'רלס שכבר יחכה לו ויכפה שינויים בשיטת המשחק. אם זה יצליח, צפויה לנו עונה מהנה מאוד שתשתיק לא מעט ציניקנים שטוענים שזהות ישראלית והצלחה באירופה לא הולכות ביחד, אבל אם לא, שני הצדדים עוד עלולים להגיע לאותו שפל מלפני 6 שנים, ולהיות בבואה של כל מה שמרחיק את הכדורסל הישראלי מאירופה.
