בס"ד

// מאת יהודה משה פתייא

ב-23 באוגוסט 1910, בפורטה ויטוריה שבמילאנו, נולד הכדורגל.

כששומעים היום את השם "ג'וזפה מאצה", מיד חושבים על אצטדיון סן סירו – מקדש הכדורגל, ה"לה סקאלה" של הקאלצ'ו. על הגדולה שלו, הרושם שהוא מותיר. על ההדר, הפאר והיופי, של האצטדיון בפרט, ושל הכדורגל האיטלקי בכלל.

אבל הסיפור שעומד מאחורי השם של האצטדיון הוא הסיפור של ג'וזפה מאצה, הוא הסיפור של הכדורגל. כי מאצה היה הכדורגל, או ליתר דיוק ה"פולבר", בלומבארדית. כך לפחות אמר ג'אני בררה, עיתונאי הספורט האיטלקי המוערך, החשוב והמשפיע ביותר אי פעם. בררה הכתיר אותו כשחקן הטוב בהיסטוריה, וזה לא תואר שאפשר לזלזל בו כשזה מגיע מפיו של ענק הקאלצ'ו הזה. הוא תיאר אותו כאיטלקי היחיד שיודע לשחק כדורגל כמו הברזילאים והארגנטינאים. אבל מאצה היה הכדורגל הרבה לפני שנחשב לשחקן הטוב בהיסטוריה. הוא היה הכדורגל במהות הטהורה שלו.

 

"העולם היה מלא בשחקנים גדולים, אולי יותר קשוחים ועקביים ממנו, אבל לנו זה נראה שאף אחד לא יכל להשתוות להמצאות הפתאומיות שלו, הריצות הגאוניות שלו, הכדרור החלטי ועם זאת לעולם לא מזלזל, יציאות הסולו לכיוון הקרבן הנצחי שלו, השוער היריב"

הספיד אותו בררה.

ג'וזפה "פֶּפִּין" מֵאָצָה נולד וגדל במילאנו, בשכונה שנקראת פורטה ויטוריה. אביו נהרג בקרב במלחמת העולם הראשונה, ואמו של ג'וזפה הקטן נאלצה לגדל אותו לבדה, כמוכרת ירקות בשוק. הוא החל לשחק כדורגל ברחוב בגיל שש, יחף, עם כדור עשוי סחבות. הכדורגל היה התקווה הגדולה שלו, ובגיל שתים עשרה הוא החל לשחק בצורה מסודרת בקבוצה מקומית קטנה. בתור ילד הוא היה רזה, חולני, עד כדי כך שהוא נאלץ לבלות זמן רב בסנטוריום. מאצה גדל בתור אוהד מילאן, וכשהקבוצה האהובה עליו מכל דחתה אותו בטענה שהוא קטן וחלש מדי פיזית, החלום שלו התנפץ לו בפנים. לא עבר זמן רב עד שהסקאוטים של היריבה העירונית של מילאן, אינטר, הבחינו בכישרון הצעיר ומיהרו לגייס אותו לשורותיהם.

כשחברו לקבוצה, לאופולדו קונטי, ראה שפפין מצטרף לסגל הבוגרים, הגיב כשאמר "עכשיו אנחנו נותנים אפילו לילדים מהבאלילה לשחק!" (הבאלילה הייתה תנועת הנוער הפאשיסטית, בה היו חברים ילדים בגילאי 8-14). גם ג'יפו ויאני, הקשר האחורי של אמברוזיאנה – שמה של אינטר תחת המשטר הפאשיסטי – שבסיום הקריירה כשחקן הפך לאחד מגדולי המאמנים האיטלקים בכל הזמנים, הגיב באופן דומה כששמע שמאצה מצטרף לקבוצה הבוגרת, וטען שהקבוצה הופכת לגן ילדים. הכינוי נדבק לו במהירות, וכך פפין מאצה הפך להיות "הבאלילה", הילד הנצחי.

מאצה לבש לראשונה את המדים של אמברוזיאנה ב-12 בספטמבר 1927, רק כמה ימים לאחר שהגיע לגיל שבע עשרה. במשחק הראשון שלו כנראזורי הוא כבש צמד והעניק לקבוצה שלו את גביע וולטה די קומו. בעקבות הבכורה הוא תואר בגאזטה דלו ספורט כ"אינטיליגנטי, רענן, מהיר". מי שנתן לו את ההזדמנות הראשונה בהרכב הפותח, דרך אגב, היה המאמן היהודי ארפד וייס, שמאוחר יותר נרצח באושוויץ.

למרות שבנוער הוא שיחק כקשר הגנתי, את הקריירה המקצועית מאצה החל בתור חלוץ מרכזי. הוא היה כל כך טוב עד שפולביו ברנארדיני הגדול נאלץ לפנות לו את מקומו בהתקפה ולעבור לשחק בקישור. אחר כך הוא שיחק יותר ממחצית מהקריירה שלו בעמדה יצירתית יותר, כקשר התקפי. בסוף הקריירה הוא אפילו חזר לשחק במרכז המגרש, כפליימייקר.

תוך שלושה חודשים, מאצה הפך לבאנקר בהרכב. הפריצה שלו הייתה כה מהירה עד שאפילו הגורל לא הצליח לעמוד בקצב. בעונתו השנייה מאצה פתח ב-29 משחקים וכבש שלושים ושלושה שערים. עונת 1929-30 הייתה העונה הראשונה בה השתנה מבנה הליגה למבנה המוכר היום, ליגה אחת גדולה שאינה מחולקת לבתים שונים. כך נוצרה, בפועל, הסרייה א'. מאצה פתח ב-33 משחקים מתוך 34 ועזר לאינטר לזכות בסקודטו. הוא נבחר למלך השערים הראשון בהיסטוריה של הסרייה א', עם 31 כיבושים. ב-1936 הוא שמר על המוניטין שלו כאלוף כשזכה בפעם השנייה בתואר מלך השערים של הסרייה א' עם 25 שערים. הוא זכה בתואר הזה בפעם השלישית ב-1938.

הכדורגל של אז לא שמע על שמירות אישיות, ואף אחד לא דיבר על איזורי המגרש. הכדורגל המסכן של אז היה מבוסס בעיקר על הרחקות יבשות, חילוצי כדור חכמים והרמות איטיות ונצחיות מהכנף. כך, פפין הזריז והאקרובטי הועלה מיד להרכב הפותח. אינטר של אז הייתה חסרת שמות גדולים, ולא ממש נספרה במאבק לסקודטו. לכן, באופן טבעי, שיחקו הנראזורי על התקפות מתפרצות, כשהם מסתמכים בעיקר על הזריזות של מאצה. הגולים שהפכו מזוהים איתו יותר מכל היו כאשר הוא נדחס בתוך הגנת היריב הכבדה, וברגע שכדור ארוך נשלח לעברו, הוא רץ קדימה במהירות הברק, מגחיך את שחקני ההגנה המגושמים שמשתרכים אחריו, נעמד מול השוער ומסמן לו, בחצי חיוך, לנסות להתקדם. ואז, בהטעיה ערמומית, הוא עוקף את השוער ובועט את הכדור לרשת הריקה.

 

מאצה היה ידוע ביכולת הבעיטה המצוינת שלו, והרבה להשתמש בטכניקת ה-knuckleball שהפכה מזוהה איתו. הוא גם נודע בדריבל מלהיב ובראיית משחק מעולה. למרות הגובה הממוצע ומבנה הגוף הגוצי שלו, הייתה לו גם נגיחה יוצא דופן, הרבה בזכות יכולת הזינוק והאקרובטיות שלו באוויר. הוא היה בועט פנדלים יוצא מן הכלל, שהתמחה בהטעיות גוף. ציטוט מפורסם שלו הוא "אין דבר גרוע יותר מפנדל שעצר שוער מבלי להבין את ההטעיה".

בתשיעי בפברואר 1930 מאצה פתח לראשונה בהרכב האזורי, במשחק ידידות מול שווייץ. הוא כבש צמד ואיטליה ניצחה 4-2. אבל את הבכורה הרשמית שלו בנבחרת הוא רשם במשחק נגד הונגריה בגביע מרכז-אירופה לנבחרות, טורניר שהיה קיים מ-1927 עד ל-1960. איטליה השפילה את הונגריה 5-0, כששלושה שערים מתוך החמישה הגיעו מהחלוץ בן העשרים שהלך וקיבע את מעמדו בתור אחד החלוצים הגדולים בעולם.

הוא לא היה אחד שסובל מחוסר ביטחון. מסופר שבמהלך עונת 1932-33, לפני משחק נגד יובנטוס, שוער יובנטוס ג'אנפיירו קומבי, שהיה גם חברו לנבחרת של מאצה, התערב איתו שהוא לא יצליח להבקיע מולו מספרת דומה לזו שהוא עשה באימון, וגם לא את אחד מהשערים הידועים שלו בהם הוא עובר את השוער ודוחק את הכדור מקרוב. מאצה הסכים להתערבות בלי למצמץ, ובמשחק הבקיע את שניהם.

ב-1934 התקיים המונדיאל השני בהיסטוריה. המארחת הייתה איטליה הפאשיסטית בראשות הדוצ'ה, בניטו מוסוליני. מוסוליני ידע להשתמש בכדורגל בתור כלי תעמולה. הוא הפך את כוכבי הנבחרת, המפורסמים ממילא, לאלילים. מאצה הפך לצעצוע האהוב ביותר שלו, כשתמונותיו הופיעו בעיתונים ובפרסומות, נכתבו עליו שירים וחייו האישיים הפכו לרכילות הפופולארית ביותר.

Embed from Getty Images

מוסוליני רצה להשתמש באירוע הכדורגל הענק הזה כדי לחזק מעמדה הבינלאומי של איטליה. הוא רצה לזכות במונדיאל. ויטוריו פוצו, מאמן נבחרת איטליה, העמיד לו שורה של שחקנים שמחויבים במאה אחוז לניצחון, כשהיה ברור להם שהפסד יגרור תוצאות לא נעימות. איטליה זכתה בגביע העולם לאחר שניצחה את צ'כוסלובקיה 2-1 בגמר. מאצה הפך לאלוף עולם בפעם הראשונה, ונבחר למצטיין הטורניר. ארבע שנים מאוחר יותר, מאצה זכה בפעם השנייה במונדיאל, הפעם כבר בתור קפטן הנבחרת. בחצי הגמר נגד ברזיל, הוא הצליח להבקיע את הגול שניצח את המשחק, בפנדל, תוך כדי שהמכנסיים שלו נופלים כי הגומי נקרע.

Embed from Getty Images

הוא שיחק בנבחרת 51 משחקים וקבע שיא של 33 שערים. השיא הזה נשבר מאוחר יותר על ידי ג'יג'י ריבה. כששמע מאצה שריבה שבר את השיא שלו, הוא אמר "הריבה הזה טוב, הוא כבש הרבה שערים נגד קפריסין וטורקיה. השערים שלי בוודאות היו יותר חשובים".

מאצה לא היה עובד קשה מדי. הוא היה קם אחרי שכל השאר סיימו להתאמן. הוא נודע באורח חיים הולל ונהנתני. מחוץ למגרש עניינו אותו מכוניות, הימורים, אלכוהול ונשים. הוא היה השחקן היחיד בנבחרת איטליה שהורשה לעשן.

אבל סגנון החיים הזה לא פגם ביכולת המשחק יוצאת הדופן שלו. ויטוריו פוצו, מאמן הנבחרת הפיימונטזי הקפדן שנודע לשמצה בחוסר ההתפשרות שלו כלפי התנהלות בלתי ספורטיבית של השחקנים שלו, נהג לסלוח למאצה פעמים רבות. זאת כי הוא ידע – שחקנים כמו מאצה נולדים פעם בעשרה דורות, ופוצו היה בר מזל מספיק כדי לאפשר לו לשחק בנבחרת שלו.

"לפתוח איתו זה כמו להתחיל את המשחק ביתרון 1-0", הוא אמר. לואיג'י ורונלי, גסטרונום ואינטלקטואל מילאנזי, סיפר עליו פעם: "ראיתי גם את פלה משחק. הוא לא הגיע לאלגנטיות במשחק של מאצה. יום אחד, ב'ארנה' (ארנה צ'יביקה – אצטדיון רב-שימושי קטן במילאנו) צפיתי בו עושה משהו מדהים: הוא עצר את הכדור בבעיטת מספרת, תוך שהוא מרים עצמו שני מטרים מהקרקע. הוא נחת עם הכדור דבוק לרגלו, כדרר מעבר לשחקן הגנה מופתע, ואז המשיך והבקיע שער עם אחת מהבעיטות הידועות שלו, לגלגני ומדויק עד המילימטר".

במהלך עונת 1938-39 הושבת מאצה בעקבות בעיה בכלי הדם. הוא נאלץ שלא לחזור למגרשים במשך שנתיים. אחרי שהקדיש את מיטב שנותיו לאינטר, מאצה קיבל את ההצעה לעבור לקבוצה שהוא תמיד אהד – מילאן. הוא שיחק שם שנתיים, אך העלה במשקל וכבר לא היה השחקן שהיה לפני הפציעה. אחר כך הוא שיחק במשך תקופה קצרה ביובנטוס, ווארזה ואטאלאנטה, לפני שחזר לאינטר בתור שחקן-מאמן כדי לעזור לקבוצה שהייתה בסכנת ירידה. אחרי שאינטר הבטיחה את הישארותה בליגה, בגיל 37, מאצה פרש מכדורגל פעיל.

בין השיאים שקבע

-הוא השחקן הצעיר ביותר להגיע למאה שערים בליגה האיטלקית.

-הוא מחזיק ביחד עם גונאר נורדאהל בשיא השלושער של הסרייה א', עם 17 שלושערים.

-הוא מחזיק ביחד עם גוליילמו גאבטו ורוברטו פרוצו בשיא של כמות השערים הגדולה ביותר במשחק אחד בסרייה א' (5).

בנוסף, עם 262 שערים, הוא נמצא במקום הרביעי בטבלת הכיבושים בסרייה א' בסה"כ, לאחר סילביו פיולה, פרנצ'סקו טוטי וגונאר נורדאהל.

לאחר הקריירה המצליחה ככדורגלן, מאצה הפך לעיתונאי ומאמן, אבל לא נחל את אותה הצלחה מקצועית. הוא אימן את אינטר וכמה קבוצות קטנות אחרות. הוא הלך לאמן באיסטנבול, חזר כמעט מיד והתלונן על המחסור בפעמוני כנסיות ובאלכוהול.

הוא עבר לעזור לקרלינו ברטה עם הנבחרת והיה, כמוהו, אסון. לבסוף, כדי לא להשאיר אותו בלי לחם, נתנו לו לחנך את נערי אינטר, שם דווקא תרם מאוד לקבוצה. ב-1949 הוא היה אחראי להחתמת סאנדרו מאצולה הצעיר על חוזה באינטר.

מאצולה היה הבן של ולנטינו מאצולה, השחקן הגדול ביותר של טורינו הגדולה, ואחד השחקנים האיטלקים הטובים בכל הזמנים. ברביעי למאי 1949 המטוס של ה"גראנדה טורינו", שנשא בתוכו את כל שחקני הסגל, התרסק על בזיליקת סופרגה הקרובה לטורינו. כל הנוכחים במטוס נהרגו במקום. מאצה טיפח את סאנדרו היתום והכשרוני, שנהיה אגדה באינטר, ובכך הפך אותו ליורשו הטבעי.

 

***

לפני כחודשיים, מילאן ואינטר הציגו תכנית משותפת לבניית אצטדיון חדש לשתי הקבוצות, שיתפוס את מקומו של הסן סירו.

הרעיון להרוס את הסן סירו מבעית אותי, בתור אוהד מילאן. הסן סירו הוא מקום קדוש לחובבי הכדורגל האיטלקי. מעבר להיותו מבנה בעל משמעות היסטורית עמוקה – הוא היה שם לאורך כל העבר המפואר של מילאן ואינטר – ומעבר לייחודיות המראה שלו והאווירה שבו – הסן סירו, או אצטדיון ג'וזפה מאצה, נושא בתוכו את כל מה שג'וזפה מאצה האדם ייצג. קסם, תהילה ונעורים נצחיים. כשעומדים בקורבה בזמן משחק, אפשר להרגיש את רוחו של מאצה באצטדיון.

Embed from Getty Images

באצטדיון סן סירו משחקות גם מילאן וגם אינטר. מאצה, אוהד מילאן ואגדת אינטר, ידע איך לגשר ולחבר את שני מחנות האוהדים, מבלי לפגוע ביריבות המיוחדת שיש ביניהם. אצטדיון הסן סירו הפך, עם השנים, להיכל הכדורגל הבלתי מעורער של הכדורגל האיטלקי, ואולי גם העולמי. הוא הפך לאייקון מילאנזי, כמו הדואומו, הקסטלו ספורצסקו או הגלריה. וגם כמו פפין.

***

כששומעים היום את השם "ג'וזפה מאצה", מיד חושבים על אצטדיון סן סירו. כששומעים את השם מאצה היום, מרגישים את האמוציות של המשחק, את ההתרגשות בקורבה כשכדור מתקרב לרחבה. לא חושבים על פפין מאצה מפורטה ויטוריה. לא חושבים על השחקן ששבר אינספור שיאים וזכה בשני גביעי עולם, גביע איטליה ושלושה סקודטי. כששומעים היום את השם ג'וזפה מאצה, מיד חושבים על הסן סירו, על הקסם שבכדורגל. ואפילו אם לא יודעים מי זה ג'וזפה מאצה ההוא שעל שמו נקרא האצטדיון, אין בכך טעות.

ב-21 באוגוסט 1979, במונצה שליד מילאנו, מת ג'וזפה "פפין" מאצה מסרטן הלבלב שהחמיר בגלל בעיות בלב ובכלי הדם. הוא נקבר בבית הקברות הגדול של מילאנו.

ב-21 באוגוסט 1979 מת גם משהו מהכדורגל.

Embed from Getty Images