בין גדולה לבאסט: על בחירות מס' 1 בדראפט הנ.ב.א בעידן הלוטרי

אחד הדברים המיוחדים בדראפט הנ.ב.א הקרוב, מלבד העובדה ששחקן ישראלי כנראה הולך להיבחר מאוד מאוד מוקדם, הוא הספק לגבי המקום הראשון. שילוב של מאגר שחקנים על פניו חלש יותר יחסית לשנים קודמות (אולי נתבדה עוד כמה שנים) וכמובן הערפל לגבי כמעט כל השחקנים שנגרם בגלל הקורונה.

כשיש כל כך הרבה אי ודאות לגבי הדראפט כולו ובמיוחד לגבי הבחירה הראשונה (כנראה אנת'וני אדוארדס, אבל אולי גם ג'יימס וייסמן או לאמלו בול), הפוטנציאל לבאסט, או סתם אכזבה, הוא גבוה. מהסיבה הזו, כשיש משהו שהוא הימור בטוח לגבי היכולת להיות שחקן שיתרום מיד בנ.ב.א, אבל לא בהכרח יהיה הכי טוב במחזור when it's all said and done, אז קבוצות גם הולכות על בטוח, ראו אייטון של פיניקס לפני שנתיים או ויליאמסון עם כל סימני השאלה סביבו בשנה שעברה.

אז לפני שצוללים קצת יותר עמוק להיסטוריה של הבחירות מס' 1 ומפרידים בין אלה שעמדו בציפיות, אלה שקצת פחות ואלה שממש התרסקו, בואו נראה מי היה לנו בכלל ב-35 השנה האחרונות (מאז שהתחיל הלוטרי, שזו התקופה בה התמקדתי) במקום הראשון:

לגבי הכוכביות: זו של דייויד רובינסון כאן כדי לציין שלמרות שנבחר ראשון ב1987, האדמירל שיחק את משחקו הראשון בליגה רק שנתיים אח"כ בגלל המחויבות לחיל הים עליה חתם. זו של כריס וובר כי וובר נבחר על ידי המג'יק, אבל מיד אח"כ נשלח בטרייד לגולדן סטייט תמורת פני הארדוואי וכך נמנע מאיתנו השילוב שכולם ציפו לו אחרי שאורלנדו זכתה בלוטרי במקום הראשון: וובר ושאקיל ביחד באותה קבוצה. והכוכבית השלישית היא של ויגינס, שנבחר ראשון על ידי קליבלנד, אבל גם הוא נשלח בטרייד (לא באותו לילה, קצת יותר מאוחר) למינסוטה כדי שלברון לא יצטרך להתעסק בפיתוח שחקנים.

בחירות מס' 1 שגם שיחקו בהתאם

ברשימה שלמעלה יש שישה שחקנים שנמצאים בהיכל התהילה: יואינג, רובינסון, שאקיל, אייברסון, דאנקן ויאו. גם אם מתחילים להתחשבן עם יאו לגבי הכניסה שלו להיכל ואם זה בגלל הנ.ב.א או בגלל המשמעות שלו לכדורסל בינלאומי/סין, הוא עדיין נתן שנים יפות ביוסטון, וכנראה נופל משחקן אחד בלבד בדראפט 2002 (אמארה סטודמאייר). לברון לא בהיכל התהילה, אבל אין פה באמת דיון. מתי שהוא יפרוש (הוא מתכוון לפרוש בכלל?), תריצו כמה שנים קדימה, ויהיה נאום שלו בכניסה להיכל. ומה עם האחרים?

בוא נתחיל בזה שנוציא את החבר'ה מהשנים האחרונות מהמשוואה. לזאיון בקושי הייתה עונת רוקי, אייטון סיים עוד עונה סולידית ופולץ כרגע נראה כמו שחקן שיכול להחזיק מעמד בליגה בשנים הבאות; זה נשמע כמו באסט, אבל כשמסתכלים על רגעי השפל שלו, רק להיות שחקן רוטציה (ואפילו יותר מזה לפעמים) זה הישג בשבילו. ויגינס? ניתן לו עוד עונה אחת לפני שנתחיל לדחוף אותו לתוך קטגוריות.

ויש גם משהו באמצע בין שחקנים שנכנסים לולהאלה (יש מילה כזאת) של הנ.ב.א לבין אלה שיזכרו לדראון עולם. בראד דוהרטי היה אול סטאר 5 פעמים עם קליבלנד בימי הזוהר של הסנטרים לפני שפרש בגלל בעיות גב אחרי 8 עונות בלבד. לארי ג'ונסון ודרק קולמן לקחו את רוקי העונה אחד אחרי השני בתחילת שנות ה-90, אבל אחרי התחלות מרשימות לקריירה הגיעו פציעות ועוד כל מיני, אבל עדיין הייתה קצת תהילה, ואולי יותר מקצת.

רוצים עוד? דני מאנינג נפל קורבן לקללת הקליפרס, אבל היה פעמיים אול סטאר ואח"כ רול פלייר מצויין. וובר הוא על גבול היכל התהילה, אלטון בראנד נתן לא מעט שנים מעולות בשיקגו ועם הקליפרס, גלן רובינסון היה דופק כרטיס ו-20 נקודות כמעט כל ערב במשך עשור פלוס מינוס, איי.די יגיע להיכל התהילה בסוף הקריירה וכנראה גם הווארד. דרק רוז זהר מוקדם כולל MVP בעונה השלישית בלבד בליגה, אנדרו בוגוט אולי לא נתן מספרים של מס' 1, אבל יש לו אולסטאר והוא מיצב את עצמו כשחקן הגנה מצטיין לאורך שנים ובמיוחד אצל אלופת נ.ב.א. ויש עוד. אבל אחרי שהזכרנו את החבר'ה הטובים, מגיעים הבאד בויז, ולא במובן הטוב של המונח.

הגרועים ביותר שנבחרו ראשונים – דירוג

לפני שמתחילים לדרג, נזכיר שני שחקנים שברשימות שונות לאורך השנים הוזכרו כבאסט, אבל אנחנו מחריגים אותם – קניון מרטין ואנדראה ברניאני.

מרטין היה הבחירה הראשונה בדראפט 2000 הידוע לשימצה, ממנו יצאו רק עוד שני שחקנים (ג'מאל מגלור ומייקל רד) שהגיעו למשחק האולסטאר, כך שמישהו היה צריך להיבחר ראשון (קצת כמו השנה?). הוא לא הגיע לשיאים מיוחדים ברמה האישית בקריירה, אבל הוא כן שיחק 15 עונות ונתן לא מעט בצבע – גם התקפית, אבל בעיקר ריבאונד והגנה.

ברניאני מקרה קצת יותר גבולי – המספרים ההתקפיים שלו יותר טובים משל מרטין לאורך הקריירה, אבל אחרי פיק התקפי קצר (ולא היה משהו אחר שהוא תרם בו) חלה הידרדרות זריזה שהוציאה אותו מהליגה אחרי 10 עונות בלבד בגיל 31. גם לא עוזר שהוא נבחר ראשון בדראפט קצת יותר עמוק (2006), שכלל את למרקוס אלדרידג', רז'ון רונדו, קייל לאורי, ברנדון רוי ופול מילסאפ, וגם שני שחקנים ישראלים (אליהו והלפרין) שבסוף לא זכו להגיע לליגה. אבל עכשיו, לבאסטים האמיתיים של עידן הלוטרי, לאחר כל הניפויים שהזכרנו:

מקום 6: ג'ו סמית'

סמית' לא רחוק ממרטין בתרומה ובאורך הקריירה – הוא שיחק 16 עונות בנ.ב.א ורשם ממוצעים של 10.9 נקודות ו-6.4 ריבאונדים. אבל סמית' מקבל את הכבוד המפוקפק להיות חלק מהדירוג מכמה סיבות – הוא באמת לא היה קרוב לממש את התקוות שתלו בו, היו המון שחקנים יותר טובים ממנו בדראפט (קווין גארנט, ראשיד ואלאס, מייקל פינלי ועוד) וגם החלק שלו בסקנדל תקרת השכר של מינסוטה בשנת 2000, שגרר עונשים כבדים (בעיקר איבוד בחירות דראפט) והיווה גורם מרכזי בחוסר היכולת של מינסוטה לבנות סביב גארנט כמו שצריך אחרי 2004.

מקום 5: פרוויס אליסון

יש מצב שאפשר היה למקם את אליסון, בחירה מס' 1 בדראפט 1989 אחרי קריירת מכללות מזהירה בלואיוויל שזיכתה אותו בכינוי Never Nervous Pervis וכללה אליפות ב-1986 ותואר השחקן המצטיין של הפיינל פור כפרשמן, יותר גבוה. אבל בניגוד לאחרים פה – הייתה לו עונה אחת באמת טובה, כשקלע 20 נקודות למשחק בעונת 1991-2 עבור וושינגטון (כשעוד נקראו הבולטס). גם עונה אח"כ הוא היה לא רע, כשהוא היה בריא. וזה חלק גדול מהקריירה של אליסון (ורוב החבר'ה האחרים) – הוא היה פצוע המון, מה שהחליף לו את הכינוי ל-Out of service Pervis. הוא היה בליגה 11 עונות ממש לא מלאות (ועוד אחת שלמה שפספס).

מקום 4: קוואמי בראון

לאורך הקריירה של בראון, תיכוניסט שגם נבחר ראשון בדראפט 2001 (עם פאו גאסול, טייסון צ'נדלר, ג'ו ג'ונסון טוני פארקר ועוד כמה חבר'ה שנבחרים אחריו), תמיד היו קולות שניסו לרכך את המכה: "הוא לא כזה גרוע", "הוא תורם בהגנה ובריבאונד", "לא משתמשים בו נכון". אולי, לפעמים, היה טיפה אמת בזה. אבל סה"כ, ב-12 עונות נ.ב.א, בראון עבר את הממוצע הדו ספרתי בנקודות רק פעם אחת. הוא היה חלק מהחבורה הלא ממש מוצלחת שהקיפה את קובי בריאנט בתחילת עידן פוסט-שאקיל שלו, והוא גם היה חלק מהטרייד שפתר את בעיית פוסט שאקיל של בריאנט – בראון נשלח לממפיס בטרייד שהנחית את גאסול (כן, זה שנבחר אחריו בדראפט 2001) בלוס אנג'לס.

את בראון גם זוכרים טוב בגלל שהוא שיחק לצד מייקל ג'ורדן, שגם בחר בו בדראפט לפני שחזר מפרישה, מה שמסביר אולי קצת (או קצת הרבה) למה שרלוט כל כך גרועים בערב הכל כך חשוב הזה שנה אחר שנה.

מקום 3: מייקל אולווקנדי

אני לא שלם לגמרי עם זה שאולווקנדי מעל בראון, אבל רוב נתוני הadvanced analytics מראים שהוא יותר הזיק מאשר הועיל (ובראון הזיק קצת פחות), אז נחיה עם זה. אולווקנדי נבחר בעיקר בגלל הגודל ומוטת הכנפיים שלו. אולי אם עונת הרוקי שלו לא הייתה נופלת על עונת השביתה, דברים היו נראים אחרת – הוא לא היה חותם קצת באיטליה, הוא לא היה מגיע בעודף משקל ולא בכושר לעונה, ועוד כל מיני "מה אם…". בסופו של דבר, אולווקנדי כן עשה מספיק בעונות הראשונות שלו בליגה (עם הקליפרס שבחרו בו ב-1998) כדי שכמה קבוצות ירצו להחתים אותו כביג מן שלהם בפרי אייג'נסי הראשון שלו. הוא חתם במינסוטה, ואז חזרו להן בעיות הברכיים (שכנראה נגרמו בגלל עודף אימונים בכל מיני נקודות במהלך הקריירה), והקריירה שלו צללה לחוסר רלוונטיות מהר מאוד, גם שם וגם עם בוסטון. עונתו האחרונה הייתה 2006-7, סוגר 9 עונות לא מרשימות בליגה.

מקום 2: גרג אודן

האם שחקן אשם בכך שהגוף שלו מתפרק? לא בטוח, אבל אודן נבחר ראשון בדראפט 2007 לפני קווין דוראנט (!!!) במה שהיה אמור להיות חלק נוסף בפאזל שיהפוך את פורטלנד לכוח מוביל במערב. בפועל, אודן לא שיחק את עונת הרוקי האמיתית שלו, 61 משחקים בעונת הרוקי הרשמית, עוד 21 משחקים בעונה אח"כ ואז אחרי 3 עונות של חוסר פעילות (חוץ מפעילות שיקום) הוא צץ לו במיאמי של לברון ושות' כדי לתרום מעט מאוד.

אודן בשיאו (אם אפשר בכלל להגיד דבר כזה על עונה של 11 נקודות למשחק מתוך קריירה של 105 משחקים סה"כ) היה ביג מן לגיטימי בליגה בעידן ששחקנים כמוהו היו נכס ששווה לנסות לבנות סביבו, אבל השיא הזה נגמר יותר מהר משלוקח להגיד "באסט", ובאמת אין הרבה מה להוסיף.

מקום 1: אנת'וני בנט

בנט, הבחירה הראשונה בדראפט 2013 אחרי עונת פרשמן טובה אבל לא מדהימה ביו.אנ.אל.וי, נמצא מעל אודן בדירוג למרות שהקריירה שלו הייתה טיפה יותר ארוכה: 4 עונות, 151 משחקים. אבל אם דיברנו על איזה רגע קטן אצל אודן שהיה נראה שכן יש מה לצפות, אצל בנט כנראה שלא הייתה אפילו שניה אחת כזו בקריירה.

דראפט 2013 לא נחשב איכותי או עמוק במיוחד, אבל לפני 7 שנים אף אחד לא חשב שיאניס יהפוך ל-MVP. גם ויקטור אולדיפו היה בדראפט הזה (ורבים חשבו שיבחר ראשון באותו ערב) וגם רודי גובר, סי ג'יי מקולום. האמת, לא משנה איזה שם זורקים – הוא כנראה היה יותר טוב מבנט.

למה זה קרה? הציטוט הזה של דייויד גריפין, הג'נרל מנג'ר שבחר אותו, מסביר מעולה: לא היה לו שום רצון להתגבר על קשיים. כל החיים שלו, הוא התגלגל מהמיטה גדול, חזק ומהיר יותר מכל מי שהיה סביבו. כשהעניינים נהיו קשים, הוא התפרק. לא יכולנו לדעת את זה, הוא "עבד" עלינו במבחנים ואימונים לפני הדראפט. אין דרך למדוד את הרצון של מישהו להיות גדול.