לא סופרים אפרוחים לפני שהביצים בוקעות, אבל בטורונטו קשה להאשים אנשים שכבר מקררים שמפניות. מסתבר שבלי לברון ג'יימס בדרך לפלייאוף, אליפות היא לא מילה גסה, למרות שזה כנראה הרבה יותר קשור לנוכחות של קוואי לאונרד, או להיעדרות של קווין דוראנט.
כמו שכבר הבנתם, על הסדרה הזו אפשר לשים כמה ספינים, מכמה כיוונים שונים. כל אחד מהם יהיה נכון במידה כזו או אחרת.
כיוון אחד: להשכיח את הפאדיחה
לתקופה לא קצרה, ה-מם (meme) הנפוץ ביותר בספורט האמריקאי היה להזכיר, לא משנה באיזה הקשר, את העובדה שהווריורס איבדו יתרון 1-3 בסדרת הגמר של 2016. והנה, לראשונה מאז אותו פלייאוף וסדרת גמר המערב מול אוקלהומה סיטי ת'אנדר (שהניעה תהליך אחר לפעולה), הווריורס נמצאים בפיגור כזה בסדרה. הנה, ההזדמנות למחוק את אותו אובדן אליפות, ולהפוך לקבוצה השנייה בהיסטוריה שהופכת פיגור 1-3 בסדרת גמר נ.ב.א לאליפות.
זה באמת יהיה פואטי אם הם יסגרו מעגל בצורה כזו, אבל הם לא הראו בשום צורה בסדרה הזו שהם מסוגלים לנצח שלושה משחקים רצוף.
בונוס פאדיחה: בפינה האנליטית שלנו, קליי תומפסון והווריורס הם 5-0 אחרי שהוא מנסה לעשות טראש טוק: שלושת ההפסדים מול קליבלנד בגמר 2016 אחרי שטען שזה "ספורט של גברים" בניסיון לרדת על לברון ג'יימס, ושני ההפסדים בבית אחרי שצחק על דרייק בסיום משחק מס' 2.
כיוון שני: What goes around comes around
נעשה קצת פרפרזה למשפט. הווריורס נהנו לאורך 4 השנים האחרונות מלא מעט פציעות אצל היריבות, שעזרו בדרך לשלוש אליפויות: קליבלנד בגמר 2015 בלי קווין לאב וקיירי אירווינג. זאזא פאצ'וליה (במכוון או לא) פוצע את קוואי לאונרד במשחק הראשון של סדרת גמר המערב 2017. כריס פול נפצע בגמר המערב 2018 כשיוסטון ביתרון 2-3.
ב-2015 שחקני גולדן סטייט שנאו לשמוע שהאליפות הושפעה באיזשהו אופן ע"י פציעות. אבל כמה חודשים אחרי שהפסידו את האליפות ב-2016, סטף קרי דיבר על כך שהוא היה פצוע במהלך אותו פלייאוף וזה השפיע עליו בגמר. העונה, למרות שבאמת הקבוצה הלכה הרבה יותר עמוק לתוך הרוטציה שלה מאשר אי פעם קיוו אין רחמים, בגלל שלא מגיעים רחמים. פציעות, כל עוד לא קרה משהו מכוון, הן חלק ממעגל החיים בנ.ב.א.
כיוון שלישי: טורונטו יותר טובה. נקודה.
הסיפור סביב דריימונד גרין נע לכמה כיוונים לאורך הפלייאוף הזה. מהתפעלות מאיבוד המשקל שלו והטפיחה העצמית על השכם על כך שהוא השתנה והתבגר, להתנהגות הרגילה שלו שאנחנו מכירים – צעקות בלתי פוסקות על שופטים, במיוחד כשהולך פחות, ואיכשהו להתחמק מעבירות טכניות, אולי כי פשוט השופטים מתעלמים מהשטויות שיוצאות לו מהפה במהלך המשחק.
אבל גרין גם אומר דברי טעם במסיבות עיתונאים לפני ואחרי משחקים. חלקם כדי לנסות לדרבן את הקבוצה שלו (ועכשיו מתפוצצים לו בפנים), וחלקם "דוגרי" – שאין מה לדבר על הפצועים ועל ה-What If, כי משחק מי שיכול לשחק, וזהו זה. ובכדורסל נטו, הסדרה הזו הרבה יותר קרובה לסוויפ של הראפטורס מאשר 3-1 או 2-2.
ניק נרס אולי לא נהנה מהילה של גאון כדורסל כמו בראד סטיבנס בבוסטון מהיום הראשון שהוא עובד בנ.ב.א, אבל העבודה שלו ושל הצוות שלו, לצד האינטליגנציה הגבוהה על המגרש של שחקניו מפרקת את גולדן סטייט. מההתאמות בהגנה לשינויים של הווריורס, הכתישה של קרי ועדיין לא להשאיר אף אחד פנוי לזריקות קלות, סגירת המסירות פנימה שנעלמו להן, עד לגיוון בפיק אנד רול, היכולת להתמודד עם המלכודות והשמירות הכפולות (הפכו לפחות ופחות חכמות ויותר ויותר נואשות), וניצול כל חולשה אפשרית של גולדן סטייט, שלפתע מלאה בהן.
כיוון רביעי: קוואי, מחסל השושלות
התחלנו עם מם, נסיים עם אחד גם כן. היו גיבורים שונים, רגעיים, לטורונטו בכל אחד מהנצחונות בסדרה הזו. אבל סלע של יציבות היה האיש שאולי בכלל לא יהיה שם בעונה הבאה: קוואי. לאונרד זכה ב-MVP של הגמר ב-2014, כשסיים את רצף האליפויות של מיאמי ולברון, ובעצם פירק את הקבוצה הזו ועידן השליטה שלה במזרח. והנה, חמש שנים אח"כ, לאונרד טוב בהרבה ממה שהיה אז, בדרך להוביל עוד קבוצה לאליפות, ואולי סוג של לפרק את הגירסה הנוכחית של גולדן סטייט, קבוצה שעד לא מזמן רבים מאיתנו היו בטוחים שתצטרף למועדון האקסלוסיבי של זוכות בת'ריפיט.
הכיוון שאני מעדיף? כנראה השלישי. הראשון, השני והרביעי אולי יותר פואטיים, אבל השלישי הוא התכלס. טורונטו בסדרה הזו היא האים אים אמא של התכלס.
