בימים בהם אין לנו ספורט ובמיוחד לא נ.ב.א, זו הזדמנות מצויינת לסקור את קבוצות הליגה שמעולם לא זכו באליפות. חלקן אפילו לא היו קרובות לכך.

עבר לו השבוע הראשון מתוך מי יודע. עובדים, ילדים, טיולים עם הכלב, אוכלים. מעין שיגרת חיים חדשה, מוזרה, שאף אחד לא יודע מתי תסתיים. אפשר לראות סרטים. טלוויזיה. לשחק במחשב או בפלייסטיישן. לקרוא. לכתוב. יש איך למלא את שעות הפנאי, גם בסופ"ש. אבל הספורט, לא זה שעושים, זה שצופים בו, שעוקבים אחריו, שמדברים עליו, כותבים עליו ומנתחים אותו, די נעלם.

אחרי סינון נרחב ומחשבה מאוד מאוד עמוקה תחת מתקפה של הילדים שלי, שגם הולכים להיות איתנו בבית להרבה זמן (תהיו חזקים...), הנה רשימת ההמלצות שבתקווה קצת ימלאו את חור תוכן הספורט שנפער בחיינו.

שלושת המועדונים האחרונים שזכו באליפות הנ.ב.א - עשו את זה עם מאמנים כבר בניסיון הראשון שלהם על הקווים. פתאום הפיטורים המפתיעים של קני אטקינסון מתפקיד המאמן של הברוקלין נטס מקבלים זווית שונה.

למרות שמחזור הסיום של העונה הרגילה עוד לא הגיע לסיומו בעת כתיבת שורות אלו, אנחנו כבר יודעים מי שש הקבוצות שישחקו בפלייאוף העליון. הזדמנות טובה לעבור על המספרים של הפורמט הנוכחי של הפלייאוף העליון, ועוד טיפה על הקבוצות שהעפילו אליו העונה.

העונה המוזרה הזו של ברוקלין נטס, שמתנהלת בלי קווין דוראנט ובלי קיירי אירווינג (רוב הזמן), יכולה להסתיים בעוד העפלה לפלייאוף. אבל בקיץ, כשביצעו את ההחתמות חשבו על קצת יותר

"נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד." אבל מועדונים שאין להם שום דבר חוץ מנוסטלגיה (ובחלק מהמקרים גם את זה אין ממש), מה כבר נשאר להם?

התסריט במשחק הראשון של הלייקרס בבית אחרי מותו של קובי בראינט כלל בתוכו גם ניצחון ביתי. את דמיאן לילארד, מהמאלתרים הגדולים בליגה, זה לא כל כך עניין.

אני לא מאמין שקיירי אירווינג באמת חושב שכדור הארץ שטוח. אני כן חושב שאירווינג בעצמו מאמין שהוא לא רק שחקן כדורסל מעולה (פה הוא צודק), אלא גם מנהיג דגול של קבוצות גדולות.

שלושת הלונדוניות הבכירות מקרטעות, כל אחת בסגנונה שלה. מנצ'סטר יונייטד בעוד עונה שהרבה פעמים עושה רושם מסוייטת, אבל חזק במירוץ לכרטיס הרביעי לליגת האלופות. לפעמים, צריך לדעת מדי "לתת" עונה גרועה.