התקופה האחרונה, בעיתונות ובציבוריות בכלל, עומדת בסימן עידן ה"פוסט-אמת": דברים שנחשבו לברורים ובדוקים, עובדות יסוד שמהן היינו אמורים להתחיל את הדיון, עומדות למבחן מחודש.
זה התחיל כשלאחר השבעתו של הנשיא ה-45 של ארה"ב, עמד דובר הבית הלבן והצהיר שכמות הקהל שהתאספה בוושינגטון לרגל השבעתו היתה הגדולה אי פעם; ושום דבר, גם לא צילומי אוויר של השבעתו של הנשיא הקודם (שהביאה אליה קצת יותר קהל), לא הניאו אותו או את תומכי הנשיא ה-45 מלסגת מהאמירה הזאת.
ואם נדמה שהכדורגל הוא מפלט או מקלט מהבעיות שבחוץ, הרי שגם התופעה המגונה הזו לאט לאט קונה לה אחיזה- אפילו בכדורגל.
הנה העובדה החדשה שעומדת פתאום בסימן שאלה: גולים זה דבר משמח. כן, כן. גולים הם כבר לא דבר משמח. העולם הזה, שבו בילדותכם כשהבקעתם שער בחצר התמלאתם אושר ושמחה, עפתם באוויר לדקה של תענוג והרגשתם בעננים – העולם הזה מת. ומסכי הטלוויזיה שלנו החלו מתמלאים ביותר ויותר אנשים שמצליחים להשיג את הפסגה הגבוהה ביותר שקיימת בעולם הכדורגל – להבקיע שער! והולכים חזרה אל קו האמצע חפויי ראש. חלקם אפילו מרימים את שתי ידיהם למעלה, כמי שמבקשים להוכיח קבל עם ועולם – איני חוגג. השער הזה, שהבקעתי לזכות קבוצתי, לא משמח אותי.
וכמו בכל עידן הפוסט-אמת, הצופה הממוצע מגרד בראשו ושואל את עצמו: מתי זה הספיק להשתנות? ממתי אדם שמבקיע שער לא חוגג אותו?
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות בכדורגל
המקרה המתועד (לפחות זה המפורסם) הראשון היה של כריסטיאנו רונאלדו. בעונת 2012/13 התארחה ריאל מדריד במסגרת שמינית גמר ליגת האלופות באולד טראפורד, איצטדיונה הביתי של מנצ'סטר יונייטד. יונייטד הוליכה 0:1, מודריץ' הצליח להשוות ושלוש דקות מאוחר יותר רונאלדו – בנונשלנטיות אופיינית – גלגל לרשת של השדים האדומים את השער השני; השער שהעלה את ריאל לרבע הגמר.
רונאלדו לא חגג את השער הזה. כמחווה ג'נטלמנית לקהל האוהדים של מנצ'סטר יונייטד, החליט שגם אם יבקיע שער, במגרש שבו עשה את צעדיו הראשונים בכדורגל העילית האירופי, לא ישמח באופן גלוי ומוחצן. הוא הרים ידיים, בתנועה מתנצלת, כלפי האוהדים שאהבו אותו במשך שנים כה רבות.
אבל זה היה רונאלדו. מולו היתה מנצ'סטר יונייטד, אחד המועדונים הגדולים בתבל והמועדון שנתן לכישרון ממדיירה את ההזדמנות הראשונה. בצד השני עמד סר אלכס פרגוסון, המאמן שזיהה אותו כשחקן צעיר במיוחד מספורטינג ליסבון והכניס אותו בשערי תיאטרון החלומות. זו היתה סיטואציה מיוחדת, שאליה הגיב רונאלדו באופן מיוחד ומעורר כבוד.
אבל ככה עם זה טרנדים; ככל שהופעת הבכורה שלהם יותר נוצצת, כך הם נפוצים יותר והופכים לקלישאה גדולה יותר. מי שלמעשה הביא את השמועה על טרנד "האנטי-חגיגה" לארץ, היה ערן זהבי שדווקא עשה את המעשה ההפוך. כשהבקיע לראשונה במדי מכבי ת"א, קבוצתו החדשה, נגד הקבוצה בה גדל הפועל ת"א, זהבי חגג בצורה פרועה. הוא רץ וקפץ, פשט את חולצתו הצהובה וסובב אותה בפני אוהדיו החדשים בשער 11. מכבי ניצחה 0:2 בדרבי, וזהבי חטף מטר של ביקורות.
איך הוא מעז, אמרו לעצמם אוהדים רבים, לחגוג נגד הקבוצה שבה גדל? לירוק לבאר שממנה שתה? להכאיב כך למי שהיו האוהדים שלו רק לפני שתי דקות? ומיד שלפו את הדוגמא של רונאלדו. הנה, שחקן מעט יותר גדול, במסגרת מעט יותר חשובה, שנמנע מלחגוג נגד הקבוצה בה גדל.
ומאז, ראו שחקני הכדורגל הישראליים את המקרה ולמדו. ומאז, מלוא הארץ אנטי-חגיגות. כל שחקן ששיחק בקבוצה שתי דקות, ואז פוגש אותה במדי קבוצה אחרת מיד מניף שתי ידיים מצטערות, ונמנע מלחגוג שער שהושג בזכות.
הדוגמאות עד לכדי אבסורד: קחו, לדוגמא, את אופיר קריאף. שחקן שגדל בבית"ר ירושלים, ולאחר סיטואציה כלכלית לא פשוטה במועדון נאלץ להימכר למכבי חיפה. במכבי חיפה הוא כמעט ולא הותיר חותם; רשם בשורותיה 15 הופעות ליגה בסה"כ, ושוחרר בתום עונת המשחקים 2015/16 היחידה שלו במועדון. אלא שאז, הוא פגש במכבי חיפה במדי קבוצתו החדשה, עירוני קרית שמונה. במחזור ה-19 של הליגה הגיעו הירוקים לגליל. קריאף שלנו, שלא הצטיין יתרה בכיבוש שערים, הבקיע את השער הראשון במשחק. איך הגיב? ניחשתם נכון! לא חגג. כן, המשא של כיבוש שער נגד קבוצה, שאני בספק אם אמא שלו זוכרת שהוא שיחק שם בכלל, היה כבד מדי. שתי ידיים מתנצלות הוא הניף, לא יכול היה לעשות את זה לקבוצה שהותירה עליו רושם כה עמוק.
לכאורה לא אמורה להיות בעיה עם המנהג הזה: ג'נטלמניות היא מעלה מבורכת, לכאורה. ויפה לראות אנשים שזוכרים את חסד נעוריהם של מועדונים שבו גדלו. אבל גם מנהג הוצאת הכדור על מנת לטפל בשחקן פצוע; מחווה ג'נטלמנית יפה שאובר שימוש בה פגם בעצם הכשרות של המהלך, כך גם הרגע הלכאורה יפה הזה. כי יסודה של האנטי-חגיגה בשקר: הרי כל הצופים במגרש, גם אוהדיה של הקבוצה הסופגת, גם אוהדיה של הקבוצה הכובשת, מאחרון האוהדים ועד השחקן עצמו יודעים שהמאורע שחזינו בו עכשיו, הוא מאורע משמח. אתה הרי לא באמת עצוב, אדוני. כרגע הבקעת שער חשוב למען קבוצתך. ואין דבר יותר משמח לשחקן הכדורגל, מאשר שער זכות שהוא עצמו זכה להבקיע.
אז, כמאמר המשורר דני סנדרסון, מה הדאווין שלך? איך בשביל כבודם של האוהדים של הקבוצה בה עזבת (כבוד מפוקפק, שכן, ברוב המקרים אותם אוהדים בדיוק מקללים אותך, בין אם בפה או בלב, אחרי שהעזת לתקוע להם), אתה משחק דמות של אדם עגמומי שלא שמח עם מי שהוא, קצת שכחנו, אמור לשמוח איתם: אוהדי הקבוצה שלך, ששמחים עכשיו כי הובקע שער לזכות קבוצתם האהובה.
כמובן שגם בנושאים האלה יש דרגים: שחקן ששיחק כל חייו בקבוצה מסוימת, והתגלגלו חייו לשחק בקבוצה אחרת ואז קורה המקרה ומשחק נגדה וגם כובש, ראוי שיזכור את חסד נעוריה ואם ירצה, שלא יחגוג. אבל אל תזנו את היופי שבזיכרון חסד הנעורים, למצב בו כל העברה, דבר שקורה בכדורגל לעתים קרובות, הופכת לטרגדיה יוונית השוברת את ליבו של הכדורגלן. הבקעת שער? חגוג! תן כבוד לאוהדים שלך, תן כבוד לעצמך ובעיקר, כבד אותנו, הצופים, שיודעים טוב מאוד שהלב שלך שמח עכשיו. החיים שלנו כבר מלאים בשקרים, לא צריך עוד אחד על מגרש הכדורגל.
אז כמו שאומרים אצל אתר הספורט "באבאגול", KEEP FOOTBALL REAL, קיבינימט. רוצו לקהל שלכם, רקדו את ריקוד הניצחון שלכם, תנו להם את הרגע הזה לשמוח באמת, כי הרוויחו אותו ביושר. המועדון שעזבתם ימחל על כבודו, תאמינו לי. או שיחפש בלם.
קרדיט לדף הפייסבוק של אופיר קריאף.
