// מאת גיל פז
טור זה הינו טור תגובה לטור: KEEP FOOTBALL REAL (ותחגגו)
"כדורגל זה משחק של גולים.. גולים זה דבר שמח… אז למה הם לא חוגגים??"
תופעה חדשה בכדורגל העולמי ובליגת העל רבתי, שחקני כדורגל שכובשים ולא חוגגים, האם זה הגיוני? הרי גולים זה מהות המשחק וגולים הם דבר שמוציא אותך מדעתך בשביב של שנייה בשיכרון חושים, עד כדי כך אבדן שפיות ברמות שגורמות לך לשכוח שיש לך כרטיס צהוב (שגם אותו קיבלת בגלל נגיעת יד מטופשת, בכל זאת אתה שחקן כדורגל) ולהוריד את החולצה ולקבל צהוב שני ולדפוק לקבוצה שלך עלייה היסטורית לליגת האלופות, עד כדי כך מוציא אותך מדעתך מאושר שלא ברור איך שחקנים מצליחים להתאפק ולא לחגוג?!
למרות שבעידן המודרני, עידן הכסף הגדול, שחקנים כמו רונאלדו ומסי יותר דומים לרובוטים מאשר לשחקנים אנושיים, שחקני כדורגל הם אנושיים. ירצו או לא ירצו אוהדי ברצלונה, ריאל מדריד, אוהדי ההצגה הקבועה ביום חמישי ביד אליהו ובמיוחד אוהדי הקבוצות הגדולות, האימפריאליסטיות והדורסניות במיוחד בכדורגל הישראלי, כדורגל הוא לא הצגה בקאמרי, אולי במקומות מסוימים כמעט. אתה כל שבוע בא לקאמפ נואו ורואה את מסי כובש, כאילו זה חלק מהתסריט וכאילו מתי זה יקרה כי הגעתי עד ברצלונה ואפילו שילמתי על כרטיס יקר, אבל למי ששכח, זה לא תמיד קורה, כי הם אנושיים, ולבני אנוש יש רגש.
מה כל כך מופרך בשחקן שגדל במועדון מגיל נוער או מגיל מאוד צעיר ועשה במשך שנים את הדרך כל בוקר אל אותו מקום, עם אותם שחקנים, אותם חברי מועדון ואותם קולגות לעבודה, שהחליט לעבור למקום עבודה אחר רק בגלל שהציעו לו יותר כסף או שדרוג מקצועי ומרגיש רע ואפילו צבוע לרקוד על הדם של חבריו כאשר הוא כובש נגדם ומרסק אותם מקצועית?
מה כל כך מופרך שילד צעיר אלמוני שקיבל אהבה מטורפת מקהל אוהדיו, שלמרות שבשבילו הכדורגל הוא מקצוע בשבילם הכדורגל הוא החיים, פרץ ועשה את ההתקדמות הגדולה והפך למפורסם בזכות אותה אהבה, לא שוכח זאת ולא מסוגל לחגוג מול קהל האוהדים שרק לפני שנה הרימו אותו על הכתפיים אחרי כל משחק?
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות בכדורגל
ביום ראשון הייתי בטדי, ראיתי את אצילי, את דסה, את שכטר ואת ריקן במדי מכבי תל אביב. האם אכלתי את הלב? אכלתי. האם סבלתי ונזכרתי בתקופות שהקבוצה שלי לא יכלה להחזיק את אותם שחקנים ונאלצה להיפרד מהם? סבלתי ואף נזכרתי. אז למה בעצם אני עושה את זה לעצמי וממשיך להגיע כל שבוע לתמוך בקבוצה שלי ולא נשבר? למה רחמנא לצלן אני לא עובר לאהוד את מכבי תל אביב שם ההצגה היא כמעט קבועה ותמיד הרבה יותר קל? כי בשבילי כדורגל הוא יותר מהופעה עם תסריט שנקבע מראש, בעולם שלי לסטר יכולה לזכות באליפות וגם בית"ר שלי, שבקיץ רק רציתי שתהיה בליגת העל, מסוגלת לנצח את מכבי תל אביב, ובעולם שלי הרומנטיקה הזו בכדורגל, היא זו שגרמה לעומר אצילי שצעקתי בשמו כל כך הרבה פעמים, שהתאהבתי בו מהשער הראשון שהוא כבש נגד מכבי פ"ת מ 20 מטר לחיבור כשעוד היה אלמוני ורק הגיע מראשון לציון, להיזכר בי ולהניף ידיים כמסמן – אני פשוט לא מסוגל לעשות לך את זה, לא עכשיו כשאתה על הקרשים. בעולם כזה אני עדיין מוצא כוחות להגיע לאיצטדיון כדורגל, ונזכר שיש עוד שחקנים שלא איבדו את הרגש והנשמה, שהם באמת בני אנוש ולא רובוטים, שהם באמת עזבו כדי להתקדם מקצועית וכלכלית ולא כדי לפגוע בי ואולי, למרות הכל, הסמל כן היה חשוב להם ברמה מסוימת.
בעיני אין שום בעיה ושום דבר פסול בשחקן שלא חוגג מול קבוצתו לשעבר, בעיני האנומליה המביכה היא לא ששחקן לא חגג ביום ראשון במשחק בטדי, אלא שחצי מהקבוצה שלו כנראה לא הייתה חוגגת אם הייתה כובשת, וזה אומר משהו, וזה לא שהכדורגל הפסיק להיות שמח, זאת אומרת הוא כן, אבל לא בגלל ששערים הפכו לפחות שמחים, אלא בגלל שהכסף עשה אותו דבר עצוב והקבוצות העשירות מלאות בשכירי חרב תורנים שבטווח הקצר באמת קשה להתחבר אליהם, אלא אם כן עשו משהו באמת מיוחד.
אולי זה רק אני, אבל אני קונה אלף פעם כדורגל בו אוהד מוכן למכור כליה עד שאבוקסיס מחליט שהספיק לו ומבטל את המעבר למכבי תל אביב ונשאר בבית"ר, יותר מהכדורגל היום עם הכסף והניימארים ומסים. אני הרבה יותר מתחבר לאוהדים שמבעירים את השכונה כי אהוד בן טובים חתם בבית"ר ועזב את בני יהודה, ולמרות שהתאהבתי בנימני בעונה וחצי בבית"ר, ידעתי טוב מאוד שכשמכבי קראו לו לחזור מכבי זה הבית שלו. וזה היופי והרומנטיקה בכדורגל. ידעתי שכמו שאוחנה חזר לליגה הארצית גם הוא חוזר עכשיו הביתה, וזה היה כל כך הרבה יותר מרגש ומהנה מאיצטדיונים מפוארים, ממתקנים חדשים, מכוכבי חלל שכובשים 70 שערים בעונה ועוד בשידור ישיר בטלוויזיה ב .HDזה היה פשוט כדורגל. כזה שגורם לך לאבד עשתונות לאחר שער, בין אם הקבוצה שלך כבשה אותו כאוהד או בין אם אתה שחקן וכבשת אותו בעצמך.
לך תסביר את זה לאוהדי מכבי תל אביב מיום ראשון בטדי שלא מבינים. מתי בפעם האחרונה הם גידלו איזה נמני כזה שכל כך אהבו ואיבדו אותו כי לא היה כסף? אוהדי מכבי תל אביב כמכביסטים וכנרטיב רואים רק ניצחון מול העיניים, זה לא חשוב אם זה מול היריבה המרה, קבוצת הנוער של אותו מועדון, או נגד האמא שלהם, רק ניצחון והצלחה, וכישלון – הוא רק חוסר הצלחה. מתי הקבוצה שלהם עמדה בפני פירוק? מתי הם ראו את כל הכוכבים שלהם נמכרים למרבה במחיר רק כדי לשרוד? מתי שיחקו שם כוכבים שהם באמת התחברו אליהם ברמה של למכור כליה?
רוצים כדורגל שמח? כזה שבכל משחק נכבשים שערים רבים והשחקנים רצים בטירוף ורוקדים? לכו לקאמפ נואו, זה קורה שם כמעט תמיד. זה גם קורה בסוני פלייסטשן. בחיים האמיתיים בספורט יש עוד צבעים חוץ מניצחון כמו הפסד, תבוסה וכישלון. כאלה שרק עושים את הניצחון אפילו עוד יותר מתוק.
מציע לכם לנסות, אולי תראו פחות גולים ופחות הצלחות, אבל כל גול יגרום לכם להוריד את החולצה בטירוף ולשכוח מהכל, למרות שכבר יש לך כרטיס צהוב…..
