לפני 15 שנה הייתי בן קצת יותר מ- 13, לפני 15 שנה היום לא היה יום שני הוא היה יום חמישי. וכמיטב המסורת בימי חמישי הייתי מתייצב, בהיכל "יד אליהו" לראות את האהבה שלי, הדבר היחיד שהכרתי באותה תקופה – את מכבי "עלית" תל אביב. אבל לפני 15 שנה זה לא היה עוד יום חמישי רגיל, זה היה היום בו חשבתי שראיתי נס. קראו לזה "נס ז’לגיריס", אבל אני באמת עד היום משוכנע שראיתי שם התגלות אלוהית.
נחזור רגע שנה נוספת לאחור, אבא שלי, מבריק במוחו רעיון בעונת "האדריאטית" לעשות מנוי למכבי ת"א בכדורסל. הוא אומר ששנה אחרי, כשנארח את הפיינל פור של היורוליג בת"א, זה יקנה לנו זכות ראשונים על הכרטיסים לאירוע השיא. הוא קונה 3 מינויים לשער 11, לו לאחי ולי. עונה מגומגמת עם יותר מדי משחקים עוברת ואנחנו מגיעים לקיץ.
פיני חוזר, גם פארקר, דיוויד חוזר לעמדת טייס המשנה, וויצ’יץ’ נראה כמו הדבר הכי מעניין שיש בכדורסל, ואז מחתימים את הבחור ההוא. הבלונדיני, האקספלוסיבי, שזכה שנה קודם לכן באליפות עם ברצלונה, עם הקפריזות, ועם האש. שאראס. האיש שיהיה מרכז אותו הערב לפני 15 שנים, האיש שיבוא להוכיח משהו למישהו ובדרך כמעט יחרב את החלום.
כזכור מכבי נראית די טוב באותה עונה, הכל מתחבר המצ’ אפ זון בשיאו, פיק אנד רול, מסירות בין ניקולה לבאסטון. AP מזכיר לנו שהוא באמת מייקל ג’ורדן של אירופה (ובעונה שלאחר מכן יקבע את מעמדו ככזה), אבל משהו קצת חורק רגע לפני האירוע הגדול ואנחנו מגיעים למשחק מכריע, מכבי נגד ז’לגיריס בהיכל. אף אחד לא באמת מאמין שזה יעלה על הדעת שמכבי לא תהיה שם. זאת השנה שלנו, אז מה אם צסק"א כזאת טובה? אבל ב- 8.4.2004 זאת הייתה הסיטואציה. ארווידס סאבוניס האימתני מה- NBA, בעונת פרישה במדי הקבוצה בה גדל, מתארח בהיכל למשחק של להיות או לחדול.
כמכביסטים טובים הזמנו מבעוד מועד כרטיסים לאירוע השיא. שוב לא העלנו בדעתנו שזה אפשרי שמכבי לא תהיה שם. הכל היה מוכן לחגיגה הגדולה, זה שלנו, לוקחים, יד אליהו 9,500 צהובים מי ינצח אותנו? אבא שלי, שהיה שנים קודם לכן בפריז, סיפר על התהלוכות בשאנז אליזה, שהבטיחו שמקדנולד יגיע והוא לא הגיע אז תפסו בחור שחום עור מהרחוב, הרכיבו אותו על הכתפיים והתחילו בשירת "אריאל, אריאל, אריאל" או שירת התקווה שהושמעה בכניסה לכל חנות או דוכן ברחוב המפורסם, ואני, כמו ילד קטן, מדמיין את הרגעים האלו קרובים מתמיד, רק אויב אחד ליטאי נמצא שם.
אני לא אשכח לעולם את המשחק הזה. הוא נפתח בצורה כה דומיננטית, אבל זה דווקא בישר רעות. אבא שלי, שלא האמין בכדורסל אינדיבדואלי מעולם, אמר ששאראס לא מכניס את האחרים למשחק. הקהל בטירוף, הבלונדיני קולע 18 נקודות ב- 10 דקות, אבל באמת אף אחד אחר לא נראה במשחק. והחל מהרבע השני ז’לגיריס מתחילה לנגוס ביתרון. סאבוניס שולט בצבע ומנווט בחכמה והפחד מתחיל להשתלט. מכבי תקועה, שאראס כבר עשה מעל ומעבר וסאבוניס פשוט גומר אותנו. זה נראה אבוד, ז’לגיריס מגדילה את היתרון, סאבוניס פתאום קולע שלשות ומלבד שאראס אף אחד לא משחק.
שאראס עשה הכל, ניסה להוכיח לקבוצה הגדולה בליטא שלא רצתה אותו שהוא גדול ממנה ובדרך לקחת את החלום של כולנו יחד איתו. ואז הגיעו אותן שניות גורליות. שאראס, שעשה עבירה רגע קודם לכן, כבר ירד ללחוץ את היד של המאמן ושל סבא סאבאס, כמי שמאחל הצלחה באירוע השיא. אבל אני צעקתי לו שם – “סאבוניס יא ****** אני אהיה בפיינל פור ואתה לא" (האם ידעתי? כרטיסים כזכור היו, לא התעמקתי במשמעות המשפט באותן שניות של טירוף חושים). פרקר מחטיא מהקו ואנחנו במינוס 3. איך אפשר? עושים פאול, מי על הקו? גוסטאס, מי בכלל ידע שעד אותו ערב הבחור הוא 17\17 מהעונשין. מתפללים. הראשונה בחוץ. ממשיכים להתפלל גם השניה בחוץ ואז שריקה. לא מספיקים לחשוב בכלל ומבינים שטאנוקה בירד נכנס מוקדם מדי לרחבה. ואז מסירת הקווטרבק של שלף, שהיה גרוע באותו ערב, לדרק שארפ, והוא עולה לזריקה.
אני משוכנע עד היום מהמקום שעמדתי בו בשער 11 שהכדור הולך ימינה מדי. שהוא מתנגש בטבעת ויוצא החוצה. אני משוכנע עד היום שראיתי שיש רוח, כלומר אויר, שלא נגיד בדמות יד (זה כבר כנראה הזיות) שמזיזה ומסיתה את הכדור כך שיראה כמאמרו של שימי ריגר "רק רשת". אבא שלי כבר התקדם לעבר המדרגות, כך גם החבר של המשפחה שלקח את המנוי השלישי מאותן שנים כי אחי פחות התחבר. אבל אני נשארתי שם על המדרגות של שער 11, לא זז ולא נע, על סף דמעות מאמין עד לשניה האחרונה. ואז הר הגעש התפרץ. ההארכה כבר הייתה משחק ילדים סאבאס ב- 5 עבירות על הספסל, קובנה מפורקת. באסטון משתלט על הצבע. פירקנו אותם. לא היה לאף אחד ספק שלאחר הסל הזה אנחנו עולים.
אני עד היום זוכר את הבגדים שלבשתי, אני זוכר שסירבתי לכבס אותם בטענה שהם היו עדים לרגעים אלוהים, שנצטרך אותם נגד צסק"א בחצי. ככה זה ילד עם אמונות תפלות, שכנראה יש לעוד כמה משוגעי ספורט, אני זוכר את הפוטר מפליז בצבע תכלת עם המכנס התואם ואת התחתונים של קאפה, את החולצה הדהויה של הלב הצהוב, עם חתימות עוד מתקופת נדב הנפלד שלבשתי. גם בחום של תחילת מאי לבשתי אותם כי האמנתי שזאת הדרך לנצח. את דרק שארפ הכתרתי להיות שליח האלוהים. ולאחר שיעשה עוד כמה מעשי גבורה בשנים שלאחר מכן, באמת האמנתי בזה שהוא המשיח שלנו.
עכשיו כשאני חוזר לשם 15 שנה אחרי, אני מבין שהרבה השתנה. אני כבר כמעט לא עוקב אחרי אותה מכבי תל אביב, משהו חסר בחיבור לאותו רגש של בית ומשפחה. האהבה התחלפה בטוטנהאם הוטספור (שוב סיפור יהודי?), יש בגדים ייעודיים, אבל אותם כן מכבסים. ואין אלוהים יותר, יש נסיך, היה את נסיך וולש, ועכשיו את פרינס הארי. ועם זאת, אני חושב שהאירוע העוצמתי ביותר שחוויתי בחיי היה ויהיה תמיד התפרצות הר הגעש ביד אליהו ב 8 באפריל 2004.
