טור תגובה לטור "ישראל מלחמה?"
ספורט זה אהבה. ספורט זה תרבות, ספורט זה חוויה, ספורט זה חינוך, ספורט זה בילוי, ספורט זה חברה, ספורט זה בידור, ספורט זה בריאות. אין כמעט תחום בחיינו שאי אפשר לקשר לספורט בצורה כזו או אחרת.
אבל, ספורט הוא גם מאמץ פיזי, טקטיקה, אסטרטגיה, מערך כוחות, מארב לצד השני, דביקות במטרה, לוגיסטיקה ועוד הרבה ערכים שבד"כ אכן נוטים לייחס אותם לניהול קרבות ומלחמות. לספורט יש גם ערך חברתי שלא לומר פוליטי ובעולם בכלל ובמדינה כמו שלנו בפרט, נוטים לקחת לספורט לעיתים עד כדי הקצנה, את המימד הרגשי הנובע מכל אלה.
לכן, כל דימויי המלחמה כמעט מובנים מאליהם. איש לא באמת מתכוון לראות את דיא סבע מכוון טיל לאו או את אריאל הרוש עם סכין בין השיניים. ברור לכולם שזהו רק דימוי ומחמאות לשחקנים שהתאמצו ונתנו הכל וקריאת עידוד להם. איש לא מתכוון להפוך את המגרש לשדה קרב אמיתי, למרות שהשחקנים לצערי עושים זאת בעצמם לפעמים. ברור לכולם ש"מלחמה" פירושה חוסר רפיסות ואנמיות ומשחק קצבי וגם קשוח כשצריך – אין בכך כל רע.
גם מצד המאמנים בכלל ומאמני הנוער והילדים בפרט, השימוש בדימויי המלחמה נועד לחספס ולהקשיח את הספורטאים הצעירים, להטמיע בהם נכונות לעבודה קשה והתמדה שבלעדיה לא יצליחו וגם את "הלב והנשמה" שבלעדיהן אין ענף ספורט אחד שלם. כל עוד זה מגיע יחד עם ערכים כמו הגינות, כבוד ליריב ואנושיות, אין בכך רע. איש לא מצפה משחקן שלא לתקל שחקן יריב בפיזיות אם הוא מגיע לכדור, גם אם זה יגרום לשחקן היריב לעשות גלגול על הדשא. מצד שני שחקן שיוריד ליריב רגל במכוון – זה לא ערך ספורטיבי ולא המלחמה אליה אנו מכוונים.
לספורט הישראלי יש היסטוריה עגומה של אלימות, גזענות ופשע הן מצד האוהדים והן מצד השחקנים ובעלי הקבוצות עצמן. בשנים האחרונות כמעט כל הגורמים משקיעים מאמצים אדירים למגר את התופעות האלה. אני חושב שמן הראוי שנתמקד ברעות החולות באמת של הספורט הישראלי ולא בפציפיזם מדומה שאין בינו לבין רוח הספורט ולא כלום.
