על חיצים ובונבונים – מנחם לס, הוצאת גלורי, 2006
לרופא השיניים שלי, ג'וזף ג. המכונה בפי מטופליו, ד"ר ג'יי, לא מומלץ לקבוע תור לימי שלישי בבוקר. הד"ר, יהודי אמריקאי בוגר אוניברסיטת קולומביה בניו יורק ואוהד שרוף של הג'ייאנטס בפוטבול והמטס בבייסבול, ער ביום הזה כבר משתיים לפנות בוקר והספיק לצפות במשחק באינטרנט. רצוי גם לברר אם הג'ייאנטס הפסידו לפני שנתתם לו להכניס לכם מקדחה לפה…מצד שני, אם שפר מזלכם לקבוע תור יום למחרת עלייתה של המטס לגמר הוורלד סיריס, זו הייתה חגיגה לעיניים, כלומר לשיניים…
אי אפשר לדבר על תרבות ספורט בלי להזכיר את זו האמריקנית. האנדוקטה על הד"ר, שלו היא מובנת מאליה, היא רק קצה. ישראל לצורך העניין, היא מדינת תרבות ספורט מתפתחת. "עולם שלישי" של תרבות ספורט. ארה"ב היא כמובן מפותחת מאד, גם בתחום הזה.
לס חי את ההוויה האמריקנית כבר שנים רבות, גם כפרופסור לביוטכניקה ומאוחר יותר למנהל ספורט, באמריקה יש דבר כזה. לאמריקאים הוא הביא את הכדורגל למכללות, תשאלו את נמרוד דרייפוס שהתגלה אצלו. לישראלים הוא גילה את הספורט האמריקני. בייסבול, אגרוף וכמובן כדורסל. או כביטוי שלס עצמו טבע-"כדורסל מעולם אחר".
הספר, הוא למעשה השלמת פערים לאנשים כמוני, שגילו את לס מאוחר מדי. מדובר באסופת מאמרים שכתב לס במשך כארבעים שנה לעיתונות הישראלית ובה הביא את תיאוריו למשחקי הספורט האמריקנים הגדולים של התקופה. רבים בארץ הכירו את מוחמד עלי, צ'מברליין, ראסל, מג'יק, בירד ומאוחר יותר ג'ורדן, רק דרך כתיבתו של לס. כתיבה של תרבות ספורט אמיתית, מובנית, שורשית. כזו שאנחנו יכולים רק לחלום עליה. היות ומדובר באוסף מאמרים, אפשר לקרוא ספר כזה בחלקים, מתי שרוצים, בלי לשכוח את העלילה. גם לא חייבים להכיר את הספורט כדי להיות מרותקים מכתיבתו של לס. למעשה, הרבה ישראלים חשבו שהם חובבי ספורט ורק אחרי שקראו את לס, הבינו כמה עוד יש להם להשלים.
לשאר הטורים של הפרויקט "תרבות ספורט"
