שתי עונות עברו מאז שנחת כאן העוף המוזר הזה, שכבר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו התאהבתי בו, ובסיומן קשה לראות מישהו שיוכל להתעלות על מה שאיביץ' עשה בתקופה שלו במכבי

מילים רבות נשפכו ועוד ישפכו על עידן ולדימיר איביץ' במכבי בכל אמצעי התקשורת הכתובה או המדוברת, על מנת להביא את מה שכולם כבר יודעים, כמה ואילו שיאים נשברו, עד כמה הוא היה רס"ר במובן הטוב של המילה (יש דבר כזה?), עד כמה הוא היה ג'נטלמן ועוד כהנה וכהנה.

את הסיכום שלי על תקופת איביץ' במכבי אני עושה בצורה קצת שונה – בהשוואה בין שתי העונות שבהן אימן המאמן הטוב ביותר לדעתי שהגיע למכבי בתקופת גולדהאר. למה לטעמי הוא המאמן הטוב ביותר ולא לדוגמה, פאולו סוזה, שהציג את הקבוצה עם הכדורגל הטוב ביותר בתקופה המדוברת? או לחילופין פיטר בוס, שהציג את הכדורגל ההתקפי הכל כך דורסני? חכו לסוף הטור ועד אז, כבר תבינו לבד.

כדי להדגיש את העליונות המטורפת שיצר המאמן האדיר הזה, אינני משווה אותו למאמנים אחרים בעידן גולדהאר, לא לא. הכבוד הוא שלו, ולכן אני משווה את ולדימיר איביץ' של עונת 2018/19 לולדימיר איביץ' של עונת 2019/20 ובסופו של דבר קובע נחרצות

"ולדימיר איביץ והקבוצה של 19-20, טובים מאלה של 18-19"

את ההשוואה של שתי העונות אני אבצע על בסיס מספר פרמטרים:

1. מספרים יבשים, כגון יחס שערים, ניצחונות, הפסדים, נקודות
2. שיפור שחקנים
3. עוצמת הקבוצה
4. התמודדות עם משברים
5. הרגשה שלי כאוהד הקבוצה

מספרים יבשים

• בשתי עונות ספר איביץ' שני הפסדי ליגה בלבד, אחד בכל עונה, הרבה אחרי שמאבק האליפות הוכרע. – שיוויון בנקודות, אגב, שני ההפסדים ליוסי אבוקסיס בשתי קבוצות שונות.
• יחס השערים הולך לכיוון איביץ של 18-19 עם יחס שערים של 60+ כשהעונה השנייה מספקת יחס שערים דומה מבחינה מספרית (53+), אך נמוך משמעותית מבחינת כיבושים – שוב יתרון ל18-19.
• נקודות – כי הטבלה לא משקרת, העונה הראשונה של איביץ' במכבי הסתיימה עם מאזן של 89 נקודות מתוך 108 נקודות אפשריות (82.4% הצלחה) העונה הנוכחית הסתיימה זה מכבר עם כ87 נקודות (80.05% הצלחה)  18-19 לוקחת שוב.
• על הגנת הברזל ושיפור שחקנים עוד נגיע בהמשך, אבל חייבים פה פרט חשוב, יחס ספיגה. מכבי ספגה בעונה הקודמת שער על כל שני משחקים ועשר דקות בממוצע כלומר (0.47% שערים למשחק). בעונה הנוכחית, מכבי ספגה שער כל 324 דקות, כלומר קצת פחות מארבעה משחקים וחצי בממוצע, ואם נוריד את המשחק המוטרף בחיפה, בה ספגה מכבי שלושה שערים, נשאר עם הנתון הלא הגיוני של שער כל חמישה משחקים (450 דקות).

אז מבחינת מספרים יבשים 18-19 עולה על 19-20, מה עם שאר הפרמטרים?

שיפור שחקנים

כשחושבים על תפקיד המאמן, חוטאים פעמים רבות עם המשמעות של מאמן, שתפקידו עבור אוהדים רבים הוא לנצח משחקים תחרותיים. זה נכון, אך למאמן, מעצם שמו, תפקיד לאמן ולקדם את השחקנים שאותם הוא מאמן. כשאנו מנסים לבחון את העונה הראשונה של איביץ' במכבי אנו אמנם מוצאים מספר שחקנים שעשו התקדמות יפה, אך לא מעבר, אבל את הפירות על השנה הראשונה והמשך העבודה שאיביץ' עשה עם השחקנים, ראינו בעצם בעונה השניה. דן גלזר, יהונתן כהן, מתן חוזז, רוסלן ברסקי, שחר פיבן, אלמוג אילון (שהצטרף רק לעונה השניה וזכה לחידוש חוזה לחמש שנים) הם חלק מהשחקנים שעשו קפיצת מדרגה גדולה מאוד בתקופתו של הסרבי הזועף.

אך לא רק על שחקני בית מדובר. גם אמאדור וטיבי עברו אצלו סדרות חינוך וכששבו לשחק הם העלו את המדרגה הנדרשת והפכו את מרכז ההגנה של מכבי למבצר של ממש. שחקן כמו אלירן עטר, שלא הצליח לעמוד בסדרות החינוך, מצא עצמו בירושלים בינואר האחרון. מספיק להסתכל במילות הפרידה של השחקנים מאיביץ' ברשתות החברתיות כדי להבין את האימפקט שהיה לו עליהם, על סדנאות החינוך בגין התנהגות לא נאותה, על ה"עונשים" בגין יכולת וביזוי הקבוצה (א.א.פאחם?) ובסופו של דבר יעידו כולם (חלקם כבר עשו זאת בתקשורת וחלקם ברשתות החברתיות), איביץ' עבורם הוא לא רק מאמן, הוא גם מנטור, מחנך ואיש של ערכים.

עוצמת הקבוצה

חבר אוהד הפועל ב"ש סיפר לי בזמן שהקבוצה מהדרום החלה להוות יריב למכבי כי ההגעה לבלומפילד פעם הייתה מלווה בחששות כבדים אצל האוהדים מהדרום, "זה חסר לכם בנתניה" הוא אמר, "אין לכם בית, וזה משמעותי בליצור יכולת הרתעה" הוסיף. והוא צדק. למרות שבעונת 18-19 שיחקנו בנתניה, יכולת ההרתעה חזרה ובגדול. יכולת התקפית נהדרת, משולבת ביכולת הגנתית טובה מאוד, יצרו קבוצה עם המון כוח ויכולת מפחידה, לא לחינם הוכרע "מאבק" האליפות רשמית ומעשית שמונה מחזורים לסיום העונה – שיא אדיר של 31 נק' הפרש מהמקום השני.

עונת 19-20 תיזכר כעונה בה איביץ הפך את הקבוצה של עונה קודמת למכונה שעובדת ללא הפסקה, עם זיהוי בעיות בחלק הקידמי של הקבוצה, ושימת דגש על הגנה ועל מנגנון משחק מבוסס כושר גופני ואגרסיביות. השער של מכבי הפך למבצר נעול, שרק יחידי סגולה מצליחים להגיע אליו, יותר הרתעה מזה אי אפשר למצוא. כל עוד הסגל הזה רץ יחד (מה שכבר לא יקרה), יש למכבי קבוצה שהייתה יכולה להצליח גם באירופה, וללא ספק הייתה המועמדת המובילה לאליפות המדינה גם בעונת 20-21

התמודדות עם משברים

שנת 2018-2019 החלה עם משבר גדול מאוד בדמות ההדחה מאירופה, 3 דקות לסיום משחק העלייה לשלב הבתים האירופי. מפח הנפש של האוהדים והאכזבה הגדולה של צוות המאמנים והשחקנים היה עצום, תשאלו את איתן טיבי במה זה עלה לו. אבל למעט משבר זה, לא התמודדה הקבוצה עם משברים נוספים. "החיילים של איביץ'", משפט אותו תבע בן ארצו פרדראג ראיקוביץ' שעמד בשער הקבוצה, היה הסיפור כולו.

העונה העומס על איביץ' ברמת המשברים היה עצום. החל מהדחה מוקדמת מאירופה מול קבוצות חלשות מאוד, אך ממשמעות יותר, המשיך עם  חסרון של שחקני מפתח בשליש הראשון של העונה לרבות אותו קמפיין אירופי כושל, דרך הדחה משפילה בשמינית גמר גביע המדינה לקבוצת תחתית של הליגה הלאומית, עובר במגפת הקורונה על כל המשתמע ממנה וכלה בשערוריית מיכה את אצילי, והוא צלח את כולם. כמו מבקש להסביר בשלוותו המאיימת שאין דבר שיכול לו. גם את העונה הוא יסיים כאלוף עם פער דו ספרתי של נקודות מה"דולקת" אחריו, עם פליאוף של  שבעה נצחונות ושתי תוצאות תיקו, חזק יותר מאי פעם בקבוצה.

הרגשה שלי כאוהד הקבוצה

לסיום בקצרה, עת אני מזיל דמעה וירטואלית, סמכתי עליו בעניים עצומות. כל הרכב שהעלה, כל שחקן שהרכיב. נכון שהיו לנו כמה התנגשויות בדרך, אבל איכשהו, תוך זמן קצר, איביץ' דאג שאמחל לו.

אז כן, מאמן שמסיים שתי עונות עם הפסד אחד בודד בעונה,

מאמן שמביא בעונה אחת 4 מתוך 4 מול הפועל ומול חיפה,

מאמן שהשחקנים שלו וגם אני, הולכים אחריו בעיניים עצומות,

מאמן ששבר פה בשנתיים כל שיא ליגה קבוצתי שקיים,

מאמן שיכול להושיב את מיכה ואצילי על הספסל במשחק עונה בלי לחטוף צרור קללות מאוהדים,

מאמן צנוע, שנותן כבוד לקולגות ולליגה, אנושי וכריזמטי בטירוף,

מאמן שהביא לנו שתי אליפויות כל כך גדולות שקשה לבחור בינהן,

אכן ראוי להיקרא על ידי כמאמן הטוב ביותר בעידן גולדהאר ואולי אף מעבר לזה