מאת סלע רגב
בשולי הכותרות, במסלול מיוחד שבאיטליה, בתנאים אופטימליים, נערך בסוף השבוע ניסיון לשבור את שיא העולם במרתון, ואולי אף לרדת משעתיים ריצה. אמנם זה ידוע בעיקר לחובבי האתלטיקה האדוקים, אבל נייקי ואדידס נמצאות במרדף מי תהיה בעלת החסות הראשונה שאתלט שלה יצליח לשבור את מחסום השעתיים ריצה.
בסוף השבוע האחרון גייסה נייקי את שלושת ספורטאי העילית שלה, לליסה דסיסה, זרסנאי טדסה ואליוד קיפצ'וגה (Lelisa Desisa, Zersenay Tadese, and Eliud Kipchoge). שלושתם מחזיקים ברקורד מרשים; קיפצ'וגה הוא האלוף האולימפי מריו, דסיסה הוא המנצח של מרתון בוסטון מהשנים 2013 ו-2015, וטדסה הוא שיאן העולם בחצי מרתון. שלושתם הוטסו למונזה באיטליה, אל מסלול שנבחן בקפידה מבחינת תנאי מזג אוויר, רוח, פניות וטופוגרפיה, ושם נקבע המקום בו ינסו לנפץ את השיא. כיום עומד הזמן המהיר לריצת מרתון על 2:02:57, של קימטו, שמיוצג על ידי אדידס, ושבר את השיא במרתון ברלין 2014.
בנוסף לבחירת המסלול, גיוס שלושת הספורטאים שידחפו אחד את השני אל עבר הקצה, בליווי 18 מכתיבי קצב שיתחלפו וירוצו רעננים, נייקי פיתחה נעליים מיוחדות. הנעליים בעלות מבנה אווירודינמי וסולייתן מורכבת בין היתר מסיבי פחמן, שאמורים להעניק יתרון משמעותי.
חשוב להבין, קצב של פחות משעתיים ל-42.195 ק"מ שווה ערך לריצה של קילומטר ב- 2:50 דקות לאורך כל המסלול. זאת אומרת שאדם בכושר סביר, תוך חצי קילומטר כבר רואה את הגב של האתלט המקצועני. כלומר קיזוז של שלוש דקות שלמות משיא העולם משמעותו הורדה של 4 שניות לכל קילומטר. בין שלושת שיאי העולם במרתון יש הבדל של 8 שניות, אז לחשוב על קיזוז של 180 שניות יהיה דבר חסר תקדים.
כל אלה מביאים לכמה שאלות מהותיות שעומדות על הפרק ובראשן היא חוקיותו של השיא, אם אכן יישבר. איגוד האתלטיקה העולמי IAAF, כבר הודיע שעליו לבחון את הנעליים על מנת לאשר אותן. מקרה דומה שמוכר מענף מקביל בו זכורים לנו שיאים שכאלה, הוא ענף השחייה. גם ענף זה הושפע מלחצים כלכליים של החברות הגדולות שהולידו את "עידן החליפות" בו נשברו שיאי עולם בקצב מסחרר, ורק שנים לאחר מכן בוטלו כל השיאים.
את התאגידים מניע הכסף. הם רוצים להיות אלה ש"חתומים" על שבירת השיא, וכמובן מכירת כל הציוד הנלווה שמתויג כחלק מחבילת פרויקט ה-breaking2. מבחינה שיווקית נייקי עשו את שלהם, הם הצליחו לייצר שיח והביאו 2.5 מיליון צופים לצפות בפרסומת ארוכה ומתמשכת שלהם. החברות הגדולות נמצאות במרוץ לשבור שיאים וכך נוצר מצב בו ספורטאים, שהתחילו את דרכם יחפים בשדות של אפריקה, מוצאים עצמם בתוך המאבק התאגידי, כאשר כל הפשטות והקסם של הריצה נעלמים להם.
בסיומו של המרוץ מחסום השעתיים לא נשבר, קיפצ'וגה סיים בזמן של 2:00:24, ושיא העולם שלו לא יוכר רשמית על ידי IAAF. בינתיים כל שנותר לנו, הספורטאים העממיים, הוא פשוט לקחת זוג נעליים ולצאת לרוץ. זה מה ששומר על הריצה כדבר כל כך קסום וזה מה שמבדיל את ספורטאי העל לכאלה. לא טכנולוגיה כזו או אחרת.
