לכל אחד יש את המשחקים שלא ישכח לעולם. לא בגלל התוצאות שלהם, לא בגלל השערים שנכבשו בהם, אלא בגלל המיקום האישי שלו והיכן ראה אותם. כל אחד יזכור איך בטירונות רקד בקור כשירד מה-ש.ג. וראה את הגול במועדון הפלוגה, או זה שראה במלון בחופשה בלתי נשכחת וככל שהמעמד היה ביזארי יותר, כך הזיכרון חזק יותר.
ככל שמדובר בנבחרת ישראל, גם אצלי זה ככה. פחות אזכור את ה3-2 מול צרפת שראיתי בסלון בבית לפני הגיוס, או ה 5-0 מול אוסטריה שראיתי במעונות הסטודנטים וגם לא ניצחונות והפסדים אחרים שראיתי מהיציע ברמת גן או בטדי. שני המשחקים שככל הנראה אזכור הם תיקו מול רוסיה במוקדמות יורו 2008 והמשחק הערב…
באוקטובר 2006, עדיין תקופת טרום הסמארטפונים, אושפזה אשתי בהריון של הבן הראשון לכמה שבועות. בין לבין, מול מסך טלוויזיה קטן של עשרה אינץ' ואזניות פרימטיביות מחוברות בחוט קצר מדי למיטת האשפוז, הצלחתי איכשהו לראות את עמית בן שושן מוציא תיקו חוץ חשוב לנבחרת שלנו בלוז'ניקי במוסקבה. אני חושב שגם האחיות בהדסה אותו ערב שמעו "מי זה ארבייטמן, מי זה ארבייטמן? בן שושן!"…
והערב, שוב יוצא לי להיות מלווה לחולה, הפעם בשערי צדק. את מכשירי הטלוויזיה הזעירים של בתי החולים, מחליף מסך הסמארטפון והאזניות שלו. סוף נובמבר בירושלים, אבל בבית החולים הסגור חם מדי ואני בטי שרט על כורסת המלווה. אוזן אחת לחולה, אוזן אחת למשחק.
עשרים דקות ראשונות ולא להאמין שזו נבחרת ישראל ועוד במשחק חוץ. כל התירוצים הקבועים איתה. קור צורב, אצטדיון ביתי, נבחרת סקוטית בכושר טוב, אבל הלבנים של הצמד האוסטרי בשליטה מוחלטת, שער יתרון מוקדם ולא רחוק מהשני. ההגנה כמעט לא מפשלת וכשזה כבר קורה, יש מי שיחפה. פשוט לא להאמין.
וכנראה שגם הנבחרת לא האמינה, כי פתאום בבת אחת היא חזרה להיות נבחרת ישראל הישנה והרעה. בעשרים וחמש הדקות הבאות הנבחרת נעלמה. ההגנה התפרקה, כל מסירה פשוטה הפכה לאיבוד. חוטפים שני שערים קלים בעשר דקות ויורדת למחצית במומנטום הכי שלילי שיש.
ביקור אחות ותשומת לב לחולה מונעת ממני עוד עשרים דקות של כלום. אני חוזר למסך הנייד דקה לפני השלישי של פורסט. הכל אבוד? סבע נכנס, כמעט גול בנגיעה ראשונה ושיתוף פעיל בשוויון של זהבי שתי דקות אחר כך. עשרים דקות אחרונות. הנבחרת צריכה גול אחד. אחד. כמה פעמים היינו במצב הזה? כמה פעמים התאכזבנו? האם הערב יהיה שינוי?
סוף סוף סגרו את החימום בחדר. האחיות מחליפות משמרות. גם חמד. שתי דקות לסוף כמעט מכניס. ארבע דקות תוספת זמן. מערך? סדר? כולם למעלה והרוש בחצי. התקפה אחרונה. כמעט. ויש להרצוג עוד הרבה עבודה.
העברתי את כורסת המלווה למצב שכיבה. התכסיתי בשמיכת בית החולים הדקה. עוד משחק שאזכור להרבה זמן.
