כל כמה עונות מגיח מחדש נושא שינוי מבנה הליגות. הטענה שהליגה גדולה מדי ולכן יש "בטן" גדולה מדי ויותר מדי קבוצות חלשות עולה עם כל קבוצה שנראית קצת "לא שייכת לליגה".
אחריו עולה הטענה ההפוכה, שמיעוט הקבוצות פוגע בכמות הישראלים בליגה, שיוצר מחסור בישראליים איכותיים.
מאחר וההתאחדות, ואחריה המנהלת, מקשיבות לעיתים לטענות האלו, קיבלנו בשנים האחרונות לא מעט שינויים במבנה הליגות. למען האמת, ב-20 השנים האחרונות, ליגת העל שונתה בצורה כזו או אחרת לא פחות מתשע פעמים. לפעמים שינוי במבנה המשחקים, ולפעמים שינוי שכלל גם את מספר הקבוצות.
את תכיפות השינויים אפשר לראות בטבלה הבאה:
אז מה לא ניסו אצלנו? 16 קבוצות, 14 קבוצות, 12 קבוצות. עונות עם שני סיבובים, שלושה סיבובים, שניים ופלייאוף, שלושה ופלייאוף. שנים שבהן פלייאוף עליון, מרכזי ותחתון, שנים עם פלייאוף שחותך את הליגה לשני חלקים שווים, ועונות עם פלייאוף עליון שקטן בגודלו מהתחתון, אבל מכיל יותר סיבובים ומשחקים. עונות בהן היה פלייאוף עם קיזוז ועונות בלי קיזוז. עונות עם שתי יורדות, שלוש יורדות, יורדת אחת. עם משחקי מבחן, בלי משחקי מבחן.
ואחרי כל השינויים?
למרות כל הנסיונות, עדיין בכל עונה יש קבוצה "נמושה", קבוצה שכבר אחרי ארבעה-חמישה מחזורים כולם יודעים שהיא לא תהיה פה בעונה הבאה. הסיבות מגוונות:
- בעלים שהחליט שהוא לא מוכר, לא עוזב, אבל גם לא מוציא יותר כסף
- פשיטת רגל
- לפעמים סתם קבוצה שנבנתה רע או בכלל לא חשבה שתשחק בליגת העל ופתאום מצאה את עצמה שם עונה אחר כך
כמעט בכל עונה יש קבוצה כזאת, וכמעט בכל עונה עולה הדיון – מה עושים? כאן בדרך כלל תעלה ההצעה – תקטינו את הליגה ותקבלו ליגה יותר איכותית. מה ההיגיון מאחורי ההצעה?
- שנפרדנו משתי הקבוצות הכי חלשות בליגה, מה שאומר שתיאורטית הקבוצות החלשות בליגה החדשה והקטנה יותר טובות יותר מאלו שהורדנו בעקבות קיזוז הליגה.
- שהשחקנים שהיו הולכים לקבוצות החלשות יותר יתחלקו בין שאר קבוצות הליגה הבכירה. בתיאוריה, הקבוצות, בעיקר אלו שבתחתית, יהיו חזקות יותר ממה שהיו.
אלא שלמעשה זה לא באמת קורה
רעיון הקטנת הליגות מהסיבה הזאת בדיוק עלה בסוף שנות ה-90. באותן שנים, הפועל טייבה עלתה לליגת העל והתרסקה. הפועל אשקלון עלתה לליגה הראשונה ומיד ירדה. הפועל באר-שבע, שירדה עם אשקלון, גם נראתה רע רוב העונה. מכבי יפו והפועל בית שאן ירדו אחרי ששתיהן ביחד לא הגיעו לכמות הנקודות של צפרירים חולון. חולון בעצמה ירדה ליגה באותה עונה. המחשבה המנחה היתה שפחות קבוצות יקטינו את הסיכוי לקבוצה "נמושה".
אבל כבר בעונה הראשונה עם 14 קבוצות זה קרה שוב: הפועל ירושלים סיימה 11 נקודות ממקום 13, ו-16 נקודות מתחת לקו האדום. בעונה שאחריה הליגה הצטמצמה ל-12 קבוצות. צפרירים חולון התפרקה כשהיא משיגה 16 נקודות בלבד – מתוך 114(!!) ומסיימת את העונה 22 נקודות מתחת לקו האדום. עונה לאחר מכן מכבי קריית-גת לא הצליחה לתת פייט אמיתי במאבק הירידה, למרות רביעייה בחוץ על מכבי חיפה (האלופה באותה עונה – בפער) וארבעה נצחונות בחצי הראשון של הסיבוב האחרון. גם ראשון לציון בעונה הבאה (02/03), בני סכנין (2006), הפועל פ"ת (20007), הכח רמת-גן (גם 2007) ומכבי הרצליה (2008) לא היו קרובות לשרוד בליגה המוקטנת.
לקראת עונת 2009 התקבלה ההחלטה להגדיל את הליגה חזרה ל-16 קבוצות. שלוש שנים אחר כך, הליגה ירדה ל-14 קבוצות. מאז שהליגה חזרה ל14 קבוצות, מצב ה"נמושות" הוא בערך שנה כן, שנה לא, כשרוב הקבוצות שמשחקות ממש חלש הן כאלו שסבלו מבעיות כלכליות לאורך העונה. לפעמים היורדות גם "זכו" בהורדת נקודות (הפועל פ"ת 2012, הפועל ר"ג 2013, נתניה 2016, הפועל תל-אביב 2017 ובעונה החולפת הפועל עכו).
מכל מה שנכתב, ניתן להבין ששינוי גודל הליגה לא באמת משפיע על כמות הקבוצות שלא מתאימות לרמה של הליגה, שגם בליגה של עשר קבוצות ואפילו שמונה קבוצות אנחנו ניתקל בתופעה.
אז מה כן צריך לעשות?
אין הרבה פתרונות לנושא ועושה רושם שפשוט נצטרך לקבל את העובדה שיש עונות שבהן חלק מקבוצות התחתית הן ממש חלשות. ובכל זאת, כן יש לי כמה הצעות על מנת להקטין, ולו בקצת, את כמות הקבוצות החלשות בליגה:
- שימור מבנה ליגות אחד לאורך כמה שיותר זמן:
שינויים תכופים וקיצוניים במבנה הליגות, בעיקר שבהן פתאום המון קבוצות עולות (2009) או יורדות (ארצית 1999 – אז עדיין כליגה השנייה) פגעו ביכולות הבנייה של קבוצות לאורך זמן. כשקבוצה רוצה להתבסס בליגה השנייה לפני שתאתגר את העלייה ופתאום מוצאת את עצמה בליגת העל בזכות מקום שישי, אין לה סיכוי אמיתי לשרוד. כשקבוצה מסיימת מקום 10 מתוך 16, יורדת ועל הדרך מאבדת את תמיכת העירייה, ברור שהיא תתרסק. למשל הפועל אשדוד, שירדה שתי ליגות. אחת בגלל המקום העשירי ב-1999 ואחת בגלל בעיות תקציביות. כשמגיעה עונה אחת שמשנה את כל התכניות ארוכות הטווח של כל הקבוצות, התוצאה היא בדרך כלל אסון. - עבודה הרבה יותר טובה של ההתאחדות/המנהלת/בקרת התקציבים:
לא מעט מהקבוצות שלא הצליחו להתקרב אפילו לקו האדום מלמטה היו כאלו שסבלו כלכלית. רוב הקבוצות האלו נתנו אותות לכך הרבה זמן לפני כן. אם זו הפועל באר-שבע שהיתה במצב כלכלי רעוע תקופה ארוכה ומכרה לא מעט שחקנים לפני כל אחת משתי הירידות שלה, אם זו הפועל תל-אביב שהיתה בחובות והמשיכה להוציא כספים אפילו אחרי שהורדו לה נקודות על כך שהלכה לפירוק, ואם זו כל אחת מהקבוצות האחרות, ה"קטנות יותר" שהסיפור שלהן אולי פחות מוכר, אבל סובב בלא מעט מקרים סביב כניסה לסחרור כלכלי בשנה-שנתיים שקדמו לירידה. - ביטול עונש הורדת הנקודות:
לא מעט מהמקרים בהם קבוצות ירדו בשלב מוקדם כללו בתוכם עונש הורדת נקודות. פתיחת עונה עם מחסור בנקודות היא אחת המכות המוראליות הגדולות ביותר ששחקני קבוצה יכולים לקבל, בטח כשמדובר בקבוצות שגם ככה סובלות מנחיתות כלכלית ובנויות מסגל זול וחלש. בהרבה מקרים הקבוצות האלו מתחילות להתאושש מהמכה המוראלית רק לקראת סוף העונה כשהירידה כמעט והובטחה. כל זה מבלי להזכיר מקרה בו לולא הורדת הנקודות, קבוצה הייתה שורדת בליגה. לעיתים גם אפשר לאבד נקודות ממש לפני סיום העונה – ראה מקרה מכבי פ"ת, למרות שהיא חזרה במהרה לליגת העל.
- שימור מבנה ליגות אחד לאורך כמה שיותר זמן:
לסיכום, עזבו אתכם מרעיונות לשינוי גודל הליגות. הליגות בישראל צריכות להישאר לאורך שנים בשיטה אחת, גם אם היא אף פעם לא תהיה מושלמת. זה יהיה הפתרון הכי טוב לצמצום או מניעת תופעת הקבוצות המתרסקות, וזה מה שייתן לקבוצות זמן להיבנות לעליית ליגה והתבססות בה במקום למצוא את עצמן מאלתרות קרב עלייה שלא תוכנן.
