"יאללה בוא לעכו… אני אאסוף אותך מתחנת הרכבת של עכו, זה קרוב למגרש…" ניסה חבר לשכנע אותי להגיע למשחק שמינית גמר הגביע בין הפועל חיפה לעכו. 20 דקות אחר כך אני כבר על הרכבת לכיוון צפון. לפעמים נסיעה ארוכה ברכבת עם מוזיקה יכולה להרגיע את הנפש. לפעמים כל מה שהמוח צריך זו נסיעה ארוכה ברכבת, בלי לדבר, בלי לעשות כלום – רק להתנתק מהכל.
ברכבת לעכו חשבתי לעצמי איך קבוצה כמו הפועל חיפה יכולה להתאושש מהתרגיל הלא יפה של ממן/אלונה. תרגיל שבימים רגילים היה יכול לשבור קבוצה כזאת. מתחילת העונה, הקבוצה הייתה כמו משפחה מלוכדת והיה כיף לראות את החיבור שקלינגר יצר. אוסף של שחקני בית, שחקנים זרים ורכש נקודתי כשלכולם יש רק מטרה אחת: עונה משמחת אחרי שנים של כישלונות ואכזבות.
ואז מגיע הקפטן ומחליט לשנות את הריקוד בדיוק באמצע העונה.
מחשבות זה דבר מתעתע. בטח ברכבת מתל אביב לעכו. פתאום היכולת החלשה של ממן בזמן האחרון פלוס הרחשים מהקהל וההחמצה בדקה 90 בטרנר התחברו לי לסיפור רע שממש העדפתי להתעלם ממנו. נזכרתי במשפט שאמר טוני בנט אחרי מותה של הטרגי של איימי ויינהאוס: ״אם חיים מספיק זמן, החיים מלמדים איך לחיות אותם״.
ואנחנו, אוהדי הפועל חיפה, כבר ראינו הכל, כולל אותו סרט בהשתתפות אותו הטאלנט. המשחק בעכו הוא מוקש בלי גבריאל ורסמוס המורחקים, בן בסט הפצוע וממן. יהיה קשה, אפילו קשה מאוד.
מנסה לשמוע מוזיקה. מעביר שירים, לא מוצא משהו מרגיע ונזכר בעוד משפט שאמר פעם ג׳רי סיינפלד כששאלו אותו בתחילת דרכו כשהופיע מול קהל של 80,000 איש באיצטדיון פוטבול: "איך זה להופיע כקומיקאי מול כל כך הרבה קהל?"
״אם אתה שוחה באוקיינוס, עומק המים לא משנה. כל מה שאתה יכול זה לשחות…" כל כך פשוט ונכון. במיוחד בכדורגל. לא משנה מי ישחק ומול מי ישחקו. בסופו של דבר זה יהיה 11 מול 11, וכדור אחד יותר ברשת זה שם המשחק, בטח בגביע. זהו. עכו, Here I come.
המשחק מתפתח כמו שחשבתי. עכו מתגוננים ומחפשים לעקוץ במתפרצת, ומצד שני, חיפה מנסים לשלוט בכדור – דבר שפחות נוח להם לעשות. המחצית הראשונה מסתיימת בתוצאה 1-1, וזהו הזמן שבו חנן ממן יעלה להתחמם וישמע מה הקהל של הפועל חיפה חושב על הקפטן בדימוס.
בעשרה שקלים הנקניקייה בעכו היא הפתעה לטובה. גם השולחן בצד עם התוספות: קטשופ, חריף, חרדל וכרוב כבוש מפתיע לטובה. אוי כמה הייתי משלם בשביל בירה בצד. בינתיים, הקהל של הפועל, שרוב הזמן התעסק בעידוד שכלל גם אבוקות בתחילת המשחק, חזר לשיר שירי ״עידוד״ לממן.
מתקרבים לסוף ואני יודע שאם נכנסים להארכה ואולי גם לפנדלים תהיה לי בעיה עם רכבת חזרה למרכז, אבל אלון תורג'מן סוגר עניין בדקה 90 ושולח אותנו הביתה שמחים, רק כדי להגיע לכאן שוב בשבת לאכול את אותה נקניקיה, באותו מגרש, מול אותה קבוצה ועם אותן מחשבות.
