ראסלמאניה זה אירוע שקשה להחריד "לסכם" או "לבקר", במיוחד בשנים האחרונות. עצם הגודל של האירוע מכל כך הרבה בחינות, ולא רק כלכלית; אלא למשל כמות הקהלים הדמוגרפים השונים שאירוע אחד מנסה לפנות – זה פשוט עצום. ואז גם צריכים לקחת בחשבון את האורך המתארך ומתארך של האירוע משנה לשנה.
השנה זה היה, מתחילת הפרי שואו ועד לפריים האחרון של בקי לינץ' מניפה את שתי החגורות: 7 וחצי שעות. שבע. וחצי. שעות. האם עצם הפורמט שמכורך הגדרתו בשנים האחרונות מחייב ערימה כל כך גדולה של קרבות, שאין ברירה אלה להתנתק רגשית מבערך מחצית מהם עוד לפני האירוע; ועם האורך של האירוע – הופך את מאניה לאירוע שבהגדרתו קשה "ליהנות" ממנו?
לא בהכרח, זה עדיין רגעים ענקיים בזירה, זה עדיין לפרקים התאבקות משובחת וזה באמת בין המופעים הגדולים ביותר בתבל, וזה בגדול מספיק בשביל החוויה של האירוע. המתנתי שבועיים עם הסיכום הזה, כיוון שרציתי לכתוב ברמה קצת יותר "מעל" לענף. לא לסכם לכם את תחושותיי בנוגע לכל הקרבות, אלא לראות יותר מה הנוף של ה-WWE בעקבות האירוע הגדול ביותר של השנה ומה הם העקבות בשלג שאפשר להתחיל לעקוב אחריהם לקראת המאניה הבאה כבר.
אז כדי להתפנות למשימה הזאת, בקצרה ממש על הרשמים המאוד כללים שלי מהאירוע: עם כל הכוכביות שציינתי כבר, בהחלט אפשר להגיד שזאת בין המאניות היותר מוצלחות. בטח ובטח בשנים האחרונות שדווקא לא הצטיינו בלספק אירוע PPV משובח בבמה הגדולה מכולן. ההחלטה להתחיל בבנג עם הקרב של רולינס מול לסנר הייתה החלטה פנטסטית לדעתי (רעיון שנדחף בכל הכוח ע"י ברוק לסנר ופול היימן בעצמם), כי התגובה לשינוי התואר המיוחל אם הייתה קוראת לפי התכנון המקורי (קרב לפני אחרון) הייתה הרבה יותר עייפה. סטיילס ואורטון סיפקו קרב טכני נחמד מאוד (פחות אינטנסיבי ממה שקיוויתי). הקרב הכי כיפי (בלשון המעטה) שראיתי מזה הרבה זמן הגיע מכיוונם של המיז ושיין מקמהאן שנתנו קרב בלי חוקים, מגוחך לחלוטין אבל היה פשוט טונה של כיף, עם בוקינג מאוד הגיוני, וזה סיפק את meme השנה עם מר' מיז בזירה; קלאסיקה.
קופי מול בריאן היה הקרב הטכני הטוב ביותר של הערב, הרגע המרגש ביותר של הערב ובכל קנה מידה – השיא של כל האירוע. אחרי הקרב המדהים הזה, הקהל היה מותש עד לסוף האירוע – וזה הורגש. הרגש היה אמיתי לחלוטין, וכלל את אקסבייר וודס נשבר בבכי אמיתי עם חשיפת החגורה החדשה/ישנה של קופי (ישנו סרטון מאחורי הקלעים בו הוא ממשיך למרר בבכי משמחה בזמן שקופי מחבק אותו), אין לי מספיק מילים לתאר עד כמה זה היה רגע מיתולוגי אמיתי של ראסלמאניה.
ג'ו מול מיסטריו היה כלום (קוצר בגלל…"זמן"), אנגל מול קורבין היה מה שהיה, באטיסטה מול טריפל H היה איטי, אבל אין מה לעשות בגילם, והערכתי מאוד כמה שניהם השאירו הכל בתוך הזירה. באטיסטה קיבל את קרב הפרישה שהוא כל כך ייחל, ופרש רשמית אחרי הקרב; אני בכנות מלאה, שמח עבורו. באלור מול לאשלי היה גם קרב כלום למדי לדעתי, למרות שהיה נחמד לראות את השד ולראות שזה עדיין מהגימיקים הפופולריים ביותר שיש ב-WWE כרגע. בצד הרע של האירוע: קבירה מוחלטת של 2/3 מדיוויזיות הזוגות של הארגון; אני פשוט לא מסוגל להתייחס ברצינות לדוויזייה שהאלופים שלה הם צמד מתאבקים שלא ניצחו קרב במשך שנתיים עד שמקרה הם זוכים בתואר (למה צמד שלא ניצח יותר משנתיים בכלל מקבלים הזדמנות ועוד במאניה??), ולצערי אני גם לא יכול להתייחס ברצינות לצמד מתאבקות שלפני הזכייה שלהם בתואר היו בעיקר הפסקה קומית, ואחרי הזכייה ה"מקרית" שלהם בתואר, הספיקו כבר להפסיד שלוש פעמים בשבוע אחד.
ולבסוף הקרב המרכזי של הנשים, היה היסטורי כמובן, אבל אישית אכזב אותי מעט ברמה הטכנית שלו. הרגיש לי מבולגן מדי וקצת לא ברור מה הלך עם הסיום, מה שהפריע לתחושה הכללית שהייתה אמורה להתרחש עם הזכייה של לינץ'; אבל הערכתי את ההיסטוריה שבאירוע וזאת אי אפשר לקחת מהקרב הזה. לסיכום הקרב הזה, ראוזי הייתה אמורה לצאת להפסקה בכל מקרה, ובנוסף היא שברה את היד במהלך הקרב, אז גם זה קרה. היא אולי תחזור בעתיד, כרגע זה נראה שהיא רוצה להקים משפחה עם בעלה, בהצלחה לה ותודה לה גם על ריצה די מדהימה בשנה האחרונה ב-WWE. המיין איוונט הזה לא היה יכול להתרחש בלי הסטאר פאוור שלה והיא נתנה למקצוע את כל מה שיש לה בשנה הזאת ולא החזיקה כלום אחורה, אז: כבוד.
אוקיי, אז הנה הקטע. מאניה וגם ההכנה אליו, אמור להיות רגע השיא של ה-WWE בשנה, מבחינה כלכלית, מבחינת מוטיבציה ומבחינת המורל של המתאבקים. כי כולם מקבלים חשיפה ענקית, מקבלים יום תשלום ענקי ומקבלים (רובם) הזדמנות להופיע מול הקהל הגדול ביותר של השנה. אבל הנה המציאות הקרה והיבשה (תיכף גם ננתח אותה ליותר לעומק) של מה שהתרחש בחודשים לקראת האירוע: טיי דילינג'ר וקנטה ביקשו את השחרור שלהם וקיבלו אותו. ה-Revival רצו להתפטר אך שוכנעו (כרגע) להישאר, מייק ומאריה קאנאליס עשו גם קולות של רצון לעזוב, כמוהם גם טיילר בריז. כך גם לפי השמועות הקלאב של גלואס ואנדרסון, והשם הכי גדול, דין אמברוז החליט לא לחדש את החוזה שלו ועוזב רשמית בסוף החודש את הארגון.
באותו הזמן, שלושה מהמתאבקים הטובים בעולם (קני אומגה והצמד של ה-Young Bucks) מסרבים להצעות כספיות בקנה מידה חולני שהם מקבלים מה-WWE, בגלל שהם לא מוכנים להתמודד עם ה"בולשיט" הקריאטיבי של ה-WWE והולכים במקום זה עם קודי רודס ומשפחת קאן, ומקימים את AEW. ואחרי ראסלמאניה, האירוע הגדול ביותר של השנה (שזוכרים, אמור להיות שיא המוטיבציה והמורל מבחינת המתאבקים), שורה לא קטנה של מתאבקים לפי הדיווחים (חלקם גם באופן רשמי) ביקש לעזוב את האירגון: לוק הארפר הודיע רשמית בטוויטר שהוא ביקש לעזוב, גם כך אלכסנדר וולף מ"סניטי". והשם הגדול ביותר הנוסף הוא סאשה בנקס שלפי הדיווחים (והציוצים שלה) התפטרה מאחורי הקלעים עם סיום האירוע, וכרגע נתנו לה ב-WWE "כמה שבועות לחשוב על זה לעומק".
תמיד היתה איזו תקופה קצרה ומרוכזת של שחרורים של מתאבקים כל שנה, אבל בעבר אלו היו לרוב ה"שומן של הבשר שאפשר לחתוך" סוג של מתאבקים שהיו באופן בלתי נמנע, משוחררים. אבל פה אנחנו רואים מתאבקים סופר כשרוניים, וחלקם גם בטופ של הטופ של ההיררכיה של הארגון (בנקס, אמברוז) שלא משוחררים, אלא רוצים לעזוב. לא מדובר פה גם על מתאבקים שנמצאים שם בשביל לאסוף צ'ק, אלא על המתאבקים עם הרצון בין הגבוהים ביותר להשאיר חותם ומורשת בארגון. אז מה הולך פה?
חלק ענקי בזה, ללא ספק – זאת ההקמה של AEW. פתאום יש ארגון, מאוד עשיר, עם חוזה קרב לתוכנית שבועית של שעתיים בטלוויזיה (זה נראה כרגע או ברשת של טד טורנר, או בשואוטיים) שיכולה להיות תחרות אמיתית ל-WWE בתוך ארה"ב. זה בנוסף לפריחה האדירה של סצנת האינדיז של ההתאבקות בשנים האחרונות, עם ארגונים גם ביפן (NJPW, Dragon Gate, Stardome) וגם בארה"ב ואירופה (ROH, Evolve, Progress) שהמשכורות בהם מתחילות להיות בכלל לא רעות, והחשיפה שלהם לקהל הדמוגרפי ההארדקור של ההאבקות היא לא קטנה בכלל.
וחלק עצום נוסף, זה וינס מקמהאן. זה לא רק הבוקינג הספציפי של מאניה. זה חוסר העקביות בכמעט כל רמה של הבוקינג של המתאבקים. כמה קרבות במאניה השנה, נבנו במשך יותר מבערך חודש לפני האירוע? לדעתי רק אחד: המיין איוונט. אתם זוכרים את הפיוד האדיר בין אדנרדה "סיין" אלמאס לריי מיסטריו? איפה הקרב שלהם במאניה (שהיה בתוכניות, אבל אז, פוף: וינס התהפך על זה וזה נעלם); בסמאקדאון ביזבזו שבועות על גבי שבועות עם פיוד (די חלש) בין נעומי ומנדי רוז, ואז זה פשוט נעלם; ושלא נתחיל אפילו לדבר על הפיאסקו בשנה שעברה שנקרא "הפיוד בין סאשה בנקס לביילי": שבוע כן, חודשיים לא, עוד שבוע כן, עוד חודשיים לא, אז ביילי תוקפת את סאשה (מקבלת תגובה אדירה מהקהל) והשתיים נשלחות לייעוץ פסיכולוגי לזוגות (למי שלא עוקב, I Shit you not). מישהו ממכם יכול לתאר לעצמו לרגע, מה היה קורה אם בקי לינץ' ושארלוט, שבוע אחרי סאמרסלאם, הן היו צריכות להופיע בסגמנט של "טיפול פסיכולוגי לזוגות"?
המפיק הראשי של סמאקדאון (Roaddog בריאן ג'יימס) התפטר מתפקידו לאחרונה (כרגע בתקופת "מנוחה" עד שיוחלט בצוותא איתו באיזה תפקיד הוא ימשיך בחברה), הרבה בגלל שלפי הדיווחים, היה מבלה שעות על גבי שעות כל שבוע בלכתוב את התוכנית, לקיים שיחות של שעות עם וינס על הכול, ואז להגיע ליום של התוכנית ולגלות שוינס פשוט שינה הכל ברגע האחרון "כי בא לו אחרת" ברגע האחרון. העליות המטאוריות של קופי קינגסטון ובקי לינץ', לא הגיעו מאיזה תיכנון או רצון של וינס מקמהאן. הן קרו "בטעות" עד שלוינס לא נותרה ברירה אלא להיכנע, כנ"ל ניתן להגיד על דניאל בריאן לפני כמה שנים.
אז מה העתיד צופן בשנה הקרובה של ה-WWE? קשה לדעת. מצד אחד, מהבחינה הכלכלית, אני לא רואה אף אחד מסכן את הענק המונופול הזה בתקופה הקרובה. העסקה של המעבר של סמאקדאון לרשת FOX זה עניין ענקי מבחינה כלכלית וחשיפה לקהל יותר רחב, זה הצד הטוב. בצד הרע: ברגע שמתאבק אחד עוזב, ואז עוד אחד עוזב, ועוד אחד… הזהרתי לפני חודשים, שבאקלים כרגע של הענף, על ה-WWE להיזהר מאוד בצורה שהם מתייחסים לדמויות של המתאבקים שלהם, ואני חוזר על ההזהרה הזאת ביתר שאת כרגע. המצב מאוד מאוד נזיל, וטוב יעשה וינס מקמהאן אם לא יזלזל במה שמתרחש כרגע עם אמברוז וסאשה בנקס (והאחרים), אלא ייקח את זה לתשומת ליבו. עוד מעט, זה פשוט עלול להיות מאוחר מדי.
אז, כמה דברים קצרים אחרים כדי לסיים את הכתבה הזאת (הכתבה הבאה תהיה בעוד כחודש וחצי באזור יוני). לא רק גל עזיבות מאיים על ה-WWE, אלא גם גל פציעות בעקבות מאניה: ביג E נפצע בברכיים ואמור להיעדר בערך חודש. דניאל בריאן גם כן נפצע פציעה לא ידועה, ולא הופיע בשום תוכנית של WWE מאז מאניה. ניה ג'קס תצטרך לעבור גם ניתוח בשני הברכיים וצפוייה להעדרות ממושכת. שיימוס סובל מזעזוע מוח. AJ סטיילס ספג פציעה לא חמורה מדי באגן בקרב מול אורטון, והוא יקבל לו"ז יותר קליל בתקופה הקרובה אבל הוא בגדול "בסדר", כנ"ל נאמר על דרו מקינטייר.
וכדי לסיים בנימה חיובית ואופטימית: האירוע המקביל של NXT טייקאובר, הוכרז ע"י דייב מלצר כאירוע ה-PPV הטוב ביותר בהיסטוריה של ה-WWE, אי פעם. והקרב המרכזי, בו זכה ג'וני גארגנו באליפות NXT בקרב 2 הצמדות מ-3 אחרי שגבר על אדם קול, קיבל את הציון הגבוה ביותר בהיסטוריה של ה-WWE ממלצר (ציון של 5.5 כוכבים מתוך 5). אז אם בטעות החמצתם עד עכשיו, אני כבר לא מוצא דרכים חדשות כדי לעודד אותכם, אבל אירוע טייקאובר שווה צפייה כל פעם. בהתחייבות.
אגב, בערך 40 כותבים עובדים ב-WWE כרגע, ביחד עם בערך 10 סוכנים שונים של מתאבקים ואיתם וינס מקמהאן. והדבר הכי טוב שהם ממציאים זה The Viking Experience עם Erick ו-Ivor? בחיאת…
נתראה בקרוב!
