איתי ארד אוהב לנסוע למשחקים בעולם. במהלך החודשים הקרובים הוא יתן את הזווית שלו על אוהדים שנוסעים לראות משחקים בחו"ל ולספר את הסיפור במלואו – איך קנו כרטיסים, איך הגיעו לאיצטדיון, באיזה ברים שתו בירה, מה התנאים באיצטדיון ועוד – וכך ליצור מרכז מידע למבקרי איצטדיון ומשחקים בעולם. מוזמנים להצטרף למסע!
כשאנחנו מדברים על כדורגל, הרבה פעמים הנטייה היא לדבר על מהלכים יפים, שערים גדולים, השוואות וכמובן שחקנים גדולים שחווינו וראינו במהלך חיינו. עם כל האהדה הזאת שיש לי לכדורגל, אני חייב להוציא את זה שיש עוד דברים שמרגשים אותי בכדורגל – איצטדיונים וארגוני אוהדי של קבוצות בעולם.
החלטתי שאני רוצה לבקר ולהכיר את נאפולי. נאפולי קרצה לי גם בתור קבוצה צמרת איטלקית, גם בתור מעצמת אוהדים אימתנית, היסטוריה מראדונאית, מאפיה וכמובן הפיצה הטעימה בעולם. לחופשה הזאת באיטליה יצאתי עם חברה שלי, 5 ימים ברומא, עוד יום שלם בנאפולי, טיול שמשלב אווירה רומנטית, יעדים מפורסמים ומשחק כדורגל ענק בין נאפולי ליובנטוס.
כרטיסים למשחק
מי שמכיר את איטליה ואת אוהדיה יודע שמדובר בארגוני אולטראס חוליגנים עם אנשים ששייכים למאפיות וכל מיני השתייכויות פוליטיות, לכן כל כרטיס שנרכש באיטליה מחויב להיות עם שם ות.ז (או דרכון) של מחזיק הכרטיס, מה שמונע הסתננות בין אוהדים יריבים ומונע מראשי מאפיות מורחקים להתרחק מהאיצטדיון.
את הכרטיסים למשחק רכשתי דרך "ארגון אוהדי נאפולי בישראל", אליהם הגעתי דרך הפייסבוק. מדובר בכמה עשרות אוהדים ישראלים, שנולדו וגדלו בישראל ופשוט מחוברים לקבוצה מנאפולי ומלווים אותה במהלך העונה במספר משחקים. חלקם הגדול מגיע אחת ל… אבל יש גם גרעין שממש מגיע להרבה משחקים, אחלה חבר'ה.
התחברתי לבחור של אותו ארגון, שלחתי לו את הפרטים שלי ושל חברה שלי, והם הכינו לנו כרטיסי חבר והזמינו לנו כרטיסים (הגיעו אליהם משהו כמו 25 ישראלים שיצרו איתם קשר לרכישת כרטיסים). הכרטיס עצמו עלה לנו 60 יורו ושילמנו עוד 20 יורו על העבודה של החבר'ה מארגון האוהדים (שאני בעד לתת להם אם הם עשו משהו למעני). אותו ארגון אמר לכל הישראלים שהכרטיסים אצלם והם ישלחו לנו נקודת מפגש לפני המשחק בקרבת האיצטדיון ושם נקבל את הכרטיסים למשחק.
יום הנסיעה למשחק
אז כמו שהזכרתי קודם, הייתי ברומא, שזה במרחק של שעתיים נסיעה מנאפולי (ברכבת מעט פחות). שכרנו רכב ליום אחד, ויצאנו על הבוקר למסע – עצרנו בפרברי רומא בעיירה קטנה, עצירה לארוחת צהריים טובה הכוללת קינוח וסיבוב קצר בעיירה. ברגע שאתה יוצא מרומא אתה עולה על אוטוסטרדה ארוכה, אבל מאוד נוחה, המון נקודות עצירה עם מרכזים גדולים – אוכל, שתייה, שירותים, בגדים ואפילו מקלחת תמצאו שם. העצירות האלה חשובות להתרעננות בנסיעה די משעממת עם נופים נחמדים, אבל לא מעבר לזה.
ברגע שמגיעים לנאפולי אתה כבר מקבל את אווירת המשחק. נאפולי משחקת בביתה נגד יובנטוס, שבדרכה לעוד אליפות באיטליה, מספר בודד של ק"מ מהאיצטדיון מתחיל הקרנבל המקומי כשהכבישים מלאים במוכרים מקומיים לבושי חולצות של הקבוצה המקומית עם ציוד של נאפולי והכל בצבעי התכלת של הקבוצה.
האיצטדיון נמצא בקרבה של כמה מלונות שאפשר להחנות בהם או לנסוע 5 דקות לתוך השכונות ולמצוא בכיף חנייה בחינם ללא בעיה. נפגשנו עם החבר'ה הישראלים וקיבלנו את הכרטיסים כשלוש שעות לפני תחילת המשחק. זמן מצוין להתחיל לשתות כמה בירות.
צמוד לאיצטדיון היה מלון מקומי שמארח אוהדים. נכנסנו ישר לבר ושם בעצם העברנו את זמננו עם כמה בירות, נשנושים, כורסאות נוחות ומנוחה אחרי נסיעה ארוכה. שעה לפני תחילת המשחק יצאנו החוצה ופתאום אתה נמצא בתוך בועת כדורגל ששמה נאפולי שכל אהבתה היא העיר שלה וקבוצתה. נראה ששום דבר אחר לא מעניין. אלפי אוהדים בצבעי הקבוצה מחוץ לאיצטדיון. מדובר באיצטדיון לא קטן (כ-55,00 צופים) כאשר מסביב לאיצטדיון עשרות עסקים – סופרים קטנים, אוכל מהיר, ברים, סנוקר ועוד.
כל מי שמכיר את הליגה האיטלקית יודע שאיצטדיון הסאן פאולו הוא איצטדיון ותיק מאוד עם חוסר בטכנולוגיה ותנאי קהל כמו בשנות ה-90 – עומדים בתור ארוך עם עוד אלפי איטלקים, מחכים להיכנס פנימה (בין לבין שותים עוד כמה בירות שמוכרים לך בתור) ולראות את האיצטדיון מבפנים מול העיניים שלנו (באותו שלב אני נרגש מאוד). ואז זה קרה, סאן פאולו לנגד עיניי עם איצטדיון מלא במשחק איטלקי ענק! האיצטדיון מחולק לשתי טבעות, כאשר הטבעות התחתונה נמצאת ממש בגובה הדשא וטבעת עליונה, שמכילה את כל הקהל המעודד האדיר של נאפולי, נמצאת מעליה.
נכנסתי ליציע התחתון, כולי מתרגש מעוצמת הקהל והעיניים מראות לך על הדשא את דיבאלה, אינסינייה, רונאלדו (שספג שריקות בוז לכל אורך המשחק), מנדז'וקיץ', קוליבאלי, שצ'נסני, פיאניץ' וכמובן את אנצ'לוטי ואלגרי בקווים. לפני המשחק מתנגנן ההמנון של נאפולי, כולם שרים, אני מרים את הראש ורואה את הדגל הענק המפורסם של מראדונה מעל הראש שלי, אהבה שהקהל נותן לסמל הזה כ"כ הרבה שנים בדמות דגל אגדי. מאחורי שני שערי המגרש מתמקמים שני ארגוני אולטראס מחשמלים, עם דגלים מתנופפים ללא הפסקה, שירת עידוד אדירה ואבוקות לתוספת האדרנלין.
כשאתה מגיע לראות כדורגל אירופי אתה מקבל פרספקטיבה אחרת למה שאתה רואה בטלוויזיה. כולם בגודל טבעי, שומע מה הם מדברים, רואה התנהגות טקטית ורואה איך שחקנים מכל מיני מדינות בעולם מתקשרים אחד עם השני על הדשא בעוורון מוחלט. בצד של יובה נדהמתי לראות את צמד הבלמים – קייליני ובונוצ'י – נראים לפעמים כמו שני עמודי חשמל בצד ההגנה, כשבצד ההתקפי נמצאים לך רונאלדו ומנדז'וקיץ', שהם אפילו יותר גבוהים מהם. הקבוצות נהדרות, הכדורגל היה תוסס והקהל היה מהופנט למשחק. בשורה התחתונה היה משחק אדיר! החמצות, שערים, שני אדומים, פנדל שלא נכבש ולא מעט עצבים.
סיימתי את המשחק וכל מה שאתה חושב עליו באותו רגע זה איפה אני אוכל פה פיצה, ומהשלב הזה אתה יוצא למסע בשכונות וכל פיצריה פשוט נראית לך מעולה, אבל משהו צריך למשוך אותך. אנחנו מתמגנטים להליכה בשכונות ואז, משום מקום וציפייה, הגיע אלינו ה-מקום שאכלתי בו את הפיצה הכי טובה בחיי – עשרות אוהדי נאפולי יושבים בפיצריות, שותים בירות ואוכלים פיצה, בלי שום כעס על זה שהפסידו 2-1 את המשחק והיו יכולים לסיים אותו לפחות בתיקו, אם לא החמצת הפנדל מצידם. אבל שטויות, גם אם מפסידים תמיד יש עם מה להתנחם – פיצה נאפוליטנה אמיתית מקורית!
עם נסיעה לילית (תוך עצירה לשעתיים שינה בדרך), חזרתי בחזרה לרומא, החזרתי את הרכב והייתי מחויך מאוזן לאוזן על החוויה שקיבלתי מהעיר נאפולי ובעיקר מהכדורגל שהיא כ"כ אוהבת.
לינק תקציר המשחק:
