קשה לשנות הרגלים – על העונה של אתלטיקו מדריד

// מאת אייל גבאי

נתחיל מהסוף. משחק סיום העונה של אתלטיקו והפרידה מכמה מסמליה הגדולים בשנים האחרונות התקיים, בצורה מעט הזויה, בישראל. למרות שניתן היה לראות ששחקני אתלטיקו באו בעיקר לחופשה של סיום עונה וההפסד לבית"ר לא ריגש אותם כל כך, הדברים הדרמטיים ביותר שקרו באיצטדיון טדי היו פציעתו של דייגו קוסטה ושערו האחרון במדי הרוחיבלנקוס של אנטואן גריזמן וכל זאת שנייה לפני חילופי הדורות אצל צ'ולו. כל שנותר לנו הוא לסכם את השנה שעברה על הדור הנוכחי של הקולצנרוס.

בסוף עונת 2017/18, אחרי הזכייה בליגה האירופאית, התחיל תהליך חילופי הדורות. אתלטיקו נפרדה משניים מגדולי שחקניה בכל הזמנים – הקפטן גאבי שעזב לקטאר ופרננדו טורס (יפן). בנוסף אליהם עזבו גם ורסאליקו המגן הימני שנתן מונדיאל מוצלח במדיה של סגנית אלופת העולם קרואטיה והושאל לאינטר. במקומם הגיעו תומא למאר, שהוחתם בסכום שיא עבור המועדון ממדריד של כ-70 מיליון יורו אשר הועברו למונאקו.
בנוסף, הוחתמו רודרי, שגדל באתלטיקו בילדותו ונרכש מויאריאל בכ-20 מיליון יורו וסנטיאגו אריאס הקולמביאני, אבל מעל כולם, נראה שההחתמה החשובה ביותר הייתה של אלוף העולם וכוכבה של הקבוצה – אנטואן גריזמן – שסירב להצעת ברצלונה וחתם על חוזה חסר תקדים במונחי אתלטיקו מדריד.

המטרה העיקרית שהוצבה בפני דייגו סימאונה וחניכיו הייתה הגעה לגמר הצ'מפיונס שיתקיים השנה במטרופליטנו, האיצטדיון החדש והמרשים של אתלטיקו. כמובן שהתמודדות על אליפות היו גם בתוכניות ותקוות רבות נתלו בצד האדום של מדריד עקב דיבורים חזקים בברצלונה שהשנה הזו היא שנת צ'מפיונס וכמובן בשל העזיבה של רונאלדו את ריאל מדריד.

שיאים לצד חוסר יציבות

העונה בהחלט התחילה כמצופה. במסגרת הסופר קאפ האירופאי התקיים דרבי מדרידאי בו ניצחה אתלטיקו את ריאל 4:2 וזכתה בתואר בפעם השלישית בתולדותיה ובנוסף הנחילה לבלאנקוס הפסד במשחק גמר בינלאומי ראשון מאז שנת 2000. בליגה, לעומת זאת, התחילה אתלטיקו בצורה מגומגמת כשבארבעת המשחקים הראשונים שלה היא צוברת חמש נקודות בלבד, לעומת ברצלונה שהשיגה ארבעה ניצחונות רצופים ופתחה פער של 7 נקודות שאתלטיקו כבר לא הצליחה להדביק עד סיום העונה.

בשביל להתחיל להבין את הבעיה של אתלטיקו העונה לא צריך לראות אפילו משחק אחד של הקולצנרוס. מטבלת הסטטיסטיקה ניתן לראות בבירור את התלות המוחלטת של אתלטיקו בגריזמן שכבש במסגרת הליגה 15 שערים והוסיף 9 בישולים (43.6% מ-55 שערי ליגה העונה) ובליגת האלופות 4 שערים ושני בישולים מתוך 11 שערים (54.5%). אחריו בטבלת הכובשים בליגה נמצא אלבראו מוראטה שהגיע בהשאלה מצ'לסי בינואר והספיק לכבוש בחצי עונה 6 שערים. דייגו קוסטה, שהיה עסוק השנה בעיקר בטיפולים רפואיים, הסתפק בשני שערי ליגה בלבד.

כצפוי, נקודת האור העיקרית בקבוצתו של צ'ולו היא ההגנה. אם ההתקפה של אתלטיקו שווה 1.4 שערים במשחק, אז מבחינת ספיגות אתלטיקו ספגה העונה בסך הכל 0.7 שערים למשחק. לצורך השוואה, ברצלונה ספגה בממוצע למשחק 0.9, אבל כבשה  2.3 שערים למשחק. אתלטיקו מסיימת את העונה בלה ליגה במקום השני, אחרי שניסתה להקשות על ברצלונה, אך עונה נוספת לא מצליחה לנצח אותה בליגה. עם זאת, אתלטיקו ממוקמת מעל ריאל מדריד שעברה עונה מזעזעת מבחינתה.

בעונה הקודמת בליגת האלופות החניכים של סימאונה לא הצליחו לעבור את שלב הבתים. העונה הם הוגרלו בבית א' יחד עם דורטמונד, מונאקו וקלאב ברוז' ופתחו בסערה כאשר ניצחו בשני המשחקים הראשונים את הבלגים והצרפתים. במשחק השלישי נגד דורטמונד התבזתה הקבוצה בהשפלה 4:0 מול הגרמנים. בהמשך עוד ניצחה את הגרמנים, אבל תיקו 0 במשחק האחרון נגד ברוז', גרם לאתלטיקו לסיים במקום השני בבית בגלל הפרש שערים.

ואז קרה הדבר שאתלטיקו כנראה פחדה ממנו יותר מכל, מפגש מול הנמסיס הפורטוגלי שלה, כריסטיאנו רונאלדו וקבוצתו החדשה יובנטוס בשמינית הגמר. במשחק הראשון במדריד ניצחה אתלטיקו 2:0 במשחק נהדר ויצאה ביתרון גדול למשחק החוץ בטורינו, אך מערך ושיטת משחק פחדנית עלו לה ביוקר ואחת מקבוצת ההגנה הטובות בעולם ספגה שלישייה מכריסטאנו וחלום הזכייה בגביע באיצטדיונה הביתי נמוג.

ובכל זאת, ניתן לראות המשכיות מסוימת באתלטיקו מבחינה הישגית. זוהי השנה השנייה ברציפות שהיא מסיימת כסגנית האלופה וממשיכה להתבסס כאחת מהקבוצות הגדולות ביבשת. למרות שתקציבה נמוך יחסית לקבוצות פאר אחרות (מקום 13 בעולם), מבחינת הישגים היא מדורגת כרביעית בטיבה באירופה (על פי דירוג אופ"א) לפני קבוצות כמו יובנטוס, סיטי, ליברפול ועוד.

האם צריך לשנות את מה שעובד?

גם העונה, אתלטיקו המשיכה לשחק במערך ה4-4-2 הקבוע של סימאונה: רביעייה אחורית, כשלמגנים תפקיד חשוב בבניית ההתקפות, רביעיית קישור עם שני שחקני אמצע, שחקן בעל אוריינטציה של שחקן מרכז שדה שמתופקד באגף, אך לא מתפקד כקיצוני (לרוב סאול או קוקה) ובאגף השני משחק שחקן עם אוריינטציה של שחקן אגף, לדוגמא אנחל קוריאה או תומא למאר ושני חלוצים, חלוץ 9 וגריזמן כשחקן ה"חופשי" (כמה חופשי שאפשר להיות בקבוצה של סימאונה).

בתחילת העונה היו מספר ניסיונות לגוון את המערך. מערך מעט יותר התקפי עם שני שחקני אגף (קוריאה בימין ולמאר בשמאל), בנוסף בכמה משחקים ניסה סימאונה לשחק במערך של חמישייה בקישור כאשר רודרי משחק כקשר אחורי וגריזמן יורד לשחק באגף. זה לכאורה מערך עם פחות שחקני התקפה, אך בעצם זהו ניסיון של צ'ולו לבנות פחות על התקפות מעבר ויותר על שליטה בכדור. ההחתמה של למאר הייתה הזדמנות נהדרת עבור אתלטיקו להפוך מקבוצה מגיבה לקבוצה יוזמת ושינוי המערך נבנה הרבה סביב למאר, קיצוני איכותי אשר היה מבוקש בקבוצות גדולות נוספות, אבל בחר באתלטיקו לבסוף. אך הציפייה לשיתוף פעולה מוצלח באגף שמאל עם לוקאס הרננדס, בנוסף לציוות התקפי יעיל עם אנטואן גריזמן, שני חבריו של למאר מנבחרת צרפת, לא צלח. למאר נראה לא מחובר לשיטת המשחק, העייפות מלרדוף אחרי המגן, איבודי הכדור וחוסר התאמה מבחינה הגנתית, פגעו בשטף המשחק של אתלטיקו.

עקב חוסר הצלחה במחזורי הפתיחה חזר צ'ולו לשיטה הרגילה. לכישלון הניסיונות האלו יש כמה סיבות. הראשונה היא שהמגנים שמהווים חלק משמעותי במערך של אתלטיקו כבר לא בשיאם. לוקאס הרננדס, שנתן מונדיאל מצוין, היה פצוע רוב העונה ושיחק רק 14 משחקי ליגה. פליפה לואיס וחואנפראן כבר מעבר לשיאם וסנטיאגו אריאס לא הצליח להתחבר לשיטת המשחק עדיין והתרומה ההתקפית שלו דלה מאוד (שער ובישול, ציון ממוצע 6.91 לפי WhoScored). הציפייה במערך החדש מהמגנים, להבדיל משיטת משחק מגיבה, היא לקחת חלק קבוע במשחק ההתקפה. כאשר הקבוצה יוזמת, הצפייה מהמגן להשתתף בהנעת הכדור ולהיות חלק אינטגרלי בהתקפת הקבוצה, אבל גם לדעת לחזור לעמדה הטבעית. בגלל פציעות רבות של המגנים ניתן היה לראות את סאול מתפקד בעמדת המגן השמאלי ב-7 משחקים וביצע זאת יחסית בהצלחה עם ציון ממוצע של 7.14 על אף שזו לא עמדתו הטבעית.

שנית, במשחקים רבים אתלטיקו לא מצליחה לבסס שליטה במרכז השדה ומורגש חיסרון של "בעל הבית". כאשר קבוצה רוצה להניע את הכדור ולשלוט במשחק היא צריכה את מרכז המגרש שלה חזק ודינאמי. לאתלטיקו יש הרבה שחקנים שיכולים לבנות מרכז שדה חזק מאוד, אבל לרוב הם מתפקדים בתפקידים בעלי אוריינטציה הגנתית, ואין מי שיקדם את הכדור לכיוון חלק המגרש של היריבה. הדבר בלט במשחקים החשובים ביותר של העונה, נגד יובנטוס וההפסד לברצלונה במשחק שסגר סופית את סיכוייה של אתלטיקו לזכות באליפות. רודרי אמנם שחקן מצוין ואחד ממצטייני הקבוצה (שלושה תאקלים מוצלחים בממוצע למשחק לעומת תומאס פארטיי עם 2.1 וגודין רק עם 1.7), אבל במשחקים הקשים שעברו על אתלטיקו נראה מרכז הקישור לא מספיק חזק. אחת הסיבות הברורות לתבוסה מול יובנטוס הייתה הניצחון המוחץ שלהם במרכז השדה.

ולסיום , למרות הניסיון של צ'ולו לשנות קצת את תבנית המשחק מקבוצה מגיבה לקבוצה יוזמת, שינוי המעבר לשיטת משחק הוא ניסיון לשינוי תודעתי בקבוצה, מקבוצה אנדרדוגית שמשחקת כדורגל הגנתי שמביא לידי ביטוי את רוח הלחימה של סימאונה, לקבוצה יותר אטרקטיבית. למרות זאת היה נראה שסימאונה עדיין מקובע על תפקוד מסוים של שחקני הקישור, לדוגמא תיפקודו של קוקה באגף, ובכללי על האוריינטציה הגנתית של הקבוצה שלו. היה נראה שסימאונה לא שלם לגמרי אם שינוי השיטה וכשלא צלח השינוי שלו חזר מהר סימאונה למקורות ואתלטיקו התאוששה.

*****

מצטיינים

אנטואן גריזמן – אין צורך להכביר במילים. הכוכב, הכובש, המבשל ובגדול המצטיין העונתי. יהיה מעניין לראות את אתלטיקו בעידן שאחריו.

רודרי – הרכש מויאריאל תפס את המקום במרכז המגרש והתחבר במהירות לשיטה של צ'ולו. מציג מספרים מרשימים של דיוק במסירה (91.1%) וקינח עם 3 שערים מעמדת הקשר האחורי.

אובלק – השוער של אתלטיקו שמר על שער נקי ב-20 משחקי ליגה, נבחר לשוער המצטיין בלה ליגה ולדעת רבים הוא אחד מהמועמדים לתואר "השוער הטוב בעולם".

מאכזבים

דייגו קוסטה – השור הזועם בהתקפת אתלטיקו הבקיע בסה"כ חמישה שערים ב-21 משחקים בכל המסגרות, אבל המעידה הגדולה ביותר שלו היא הכרטיס האדום נגד ברצלונה בדקה מוקדמת של המשחק, בעקבות קללות לעבר שופט המשחק, מה שגמר עבור אתלטיקו את המשחק ואת סיכויי האליפות. עונה לא טובה של החלוץ הספרדי/ברזילאי.

תומא למאר – הציפייה הגדולה הביאה לאכזבה, אבל זאת עונתו הראשונה באתלטיקו ויבחנו אותו באמת רק בסיום העונה הבאה. 4 שערים ו-4 בישולים ב-43 משחקים העונה בכל המסגרות.

דייגו גודין – הבלם לא נתן עונה גרועה, אבל טעויות חוזרות, איבודי כדור קריטיים ואפילו שער עצמי היו חלק מעונה בינונית של עמוד התווך של הגנת אתלטיקו.