העונה זה היה אמור להיות שונה. העונה המזרח היה אמור לקום ולמרוד בשליט הבלתי מעורער שלו במשך 7 השנים האחרונות. אבל יש דברים שקשה לשנות. לברון ג'יימס, לא משנה מה קורה סביבו, מתביית על גמר הנ.ב.א ואי אפשר להסיט אותו מהמסלול. הטורונטו ראפטורס, לא משנה כמה טובים הם במהלך העונה הרגילה, לא מצליחים לשנות סדרי עולם.

הצד המאוכזב

בסוף עונת 2012-2013, אחרי שזכה בתואר מנהל העונה בנ.ב.א, חתם מסאי אוג'ירי על חוזה ל-5 שנים עם הטורונטו ראפטורס, קבוצה שבדיוק סיימה רצף של 5 שנים בלי פלייאוף. אוג'ירי די מהר נפטר מאנדראה ברניאני ורודי גיי, והעביר את כובד ההתקפה והאחריות לקייל לאורי ודמאר דרוזן. בהתחלה זה הספיק לשתי הופעות פלייאוף ובעיטות בתחת בסיבוב הראשון. ב-2016 הגיעה עונת שיא למועדון, הגעה לגמר המזרח, ותחילת הסאגה מול לברון. טוב, לא בדיוק סאגה. יותר כמו טרגדיה יוונית, או קנדית. שתי הדחות, כולל סוויפ בעונה שעברה.

העונה זה היה אמור להיות שונה. טורונטו ניצחו 59 משחקים בעונה הרגילה וסיימו במקום הראשון במזרח. יתרון ביתיות עד הגמר, לא כולל. דרוזן משתפר כל הזמן. לאורי מקבל טיפה יותר מנוחה. הגנה חזקה. ספסל עמוק ומשופר. לעומת זאת לברון נשען על קבוצה לא מאוזנת, ולא כל כך טובה, שבקושי שרדה את אינדיאנה בסיבוב הראשון. כל זה לא משנה. במשחק הראשון זה עוד היה צמוד, וקליבלנד ניצחו 113-112 בהארכה, עם משחק חלש של לברון (למרות טריפל דאבל..). במשחק השני, זה שהתרחש בלילה בין חמישי לשישי, זה היה נוקאאוט. 18 הפרש.

רייצ'ל ניקולס סיכמה את זה היטב אחרי המשחק: טורונטו שינתה את כל הפילוסופיה ההתקפית שלה בקיץ וזה עבד לה. וכל מה שיצא לה מזה, בסופו של דבר, זה לראות את לברון ג'יימס קובר 7 פייד אווי קלילות במחצית השנייה, ולוקח להם את יתרון הביתיות, כאילו כלום.

הצד המאוהב

השעיר לעזאזל הקבוע של התקשורת בארה"ב כשקליבלנד מקרטעת הוא המאמן, טיירון לו. אבל הוא לא לבד, וקווין לאב חוטף די הרבה חצי ביקורת, גם מלברון ג'יימס עצמו (כמו לפני משחק מס' 7 מול אינדיאנה). זו לא הייתה עונה פשוטה ללאב, ששיחק סנטר במשך כל העונה. לאב, בן 29 שהתמודד עם כמה פציעות לא פשוטות בידו, נראה, כמו תמיד, כשמישהו שלא מצליח להתמודד עם התפקיד המוגבל והמשני שלו בהתקפה. בסדרה מול אינדיאנה הוא קלע רק 11.4 נקודות למשחק ב-33% מהשדה. במשחק הראשון מול טורונטו הוא סיים רק עם 7 נקודות, 3-מ-13 מהשדה.

אבל לאב, למרות כל הביקורת, כשהוא מקבל את הכדור בשביל להיות יותר מעוד אחת משרשרת הקלעים שלברון אוהב מסביבו, הוא עדיין שחקן מצוין ומגוון בהתקפה. הוא סיים עם 31 נקודות במשחק מס' 2 (עבר את ה-30 רק 3 פעמים העונה), היה הרבה יותר אגרסיבי ומדוייק מתחת לסל, מה ששלח אותו לקו (7-מ-7) הרבה יותר מהרגיל.

כן, לברון ג'יימס נתן עוד משחק לפנתיאון, אחד מאותם משחקים שאח"כ יכנסו לקלטת הלהיטים מהקריירה שהוא יראה לילדים, לנכדים, וסתם בשביל עצמו (כמות האהבה העצמית הנוטפת מג'יימס העונה שוברת כמה שיאים), אבל המשחק הפך לכל כך קל הרבה בזכות לאב, ועוד כמה עוזרים כמו ג'ורג' היל, ג'יי אר סמית' וג'ף גרין. בעצם כל הוותיקים בקבוצה מינוס קייל קורבר (לא יכול להיות הווינגמן המושלם כל ערב) נתנו את הטון. זו הייתה הפעם הראשונה בפלייאוף הזה ששחקן קליבלנד שהוא לא לברון ג'יימס קולע 20 נקודות במשחק בלי להגיע להארכה. אפילו לברון אמר בסוף המשחק: זה היה קווין לאב האולסטאר שאנחנו מכירים ואוהבים.

גדולה שמצפים לה

בין אם הוא יגיע לגמר הנ.ב.א בפעם השמינית ברציפות ובין אם לא, לברון ג'יימס נותן את אחת העונות המרשימות ביותר בקריירה שמלאה בהן. התצוגה שלו מול טורונטו: 43 נקודות (רק שלשה אחת), 8 ריבאונדים ו-14 אסיסטים, על פי המדד של Basketball Reference, היא ההופעה הטובה ביותר שלו בפלייאוף הזה, אבל רק בקצת, בגלל שקליבלנד הייתה צריכה אותו כל כך דומיננטי, כל הזמן. וגם בעונה הרגילה, זו הייתה נחשבת להופעה השנייה הכי טובה שלו. קליבלנד צריכים את לברון במצב MVP ומעבר לזה כמעט בכל שנייה שלו על הפרקט.

לפעמים מספרים רק מפריעים לסיפור טוב, אבל אצל לברון הם חלק כל כך גדול מהסיפור. הוא כן שחקן שעושה דברים גם "שלא מופיעים בדפי הסטטיסטיקה" כמו שהקלישאה המוכרת מספרת לנו, אבל פחות מפעם. היום את החותם שלו אפשר לראות ב-box score כל ערב. הוא כנראה לא יזכה ב-MVP העונה (לא שלא מגיע לו, אבל גם להארדן מגיע), והוא ככל הנראה לא יזכה באליפות, אבל לקחת את הקאבס לגמר המזרח זה הישג מרשים בהתחשב במה שהתרחש העונה. לגמר הנ.ב.א זה כבר הישג עצום.

אפשר להתווכח מי השחקן הכי טוב בליגה מהבוקר ועד הלילה, אבל אני לא בטוח שיש עוד שחקן אחר בליגה שאפשר היה להחליף עם לברון ולגרור את הקבוצה הזו שסביבו כל כך רחוק.