אחרי שנטחן לנו המוח מהידיעה שזה הולך להיות הקלאסיקו הראשון בלי ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו במדי ברצלונה וריאל מדריד מאז לא כל כך משנה כמה שנים, גילינו שגם בלעדיהם, מאזן הכוחות בין שתי הקבוצות, לפחות בליגה, לא ממש משתנה.
בפעם הקודמת שברצלונה ניצחה את ריאל מדריד עם חמישיה בקאמפ נואו מסי לא הבקיע. צ'אבי, פדרו, דויד וייה (צמד) וג'פרן כבשו במשחק מפתח ביריבות בין שתי הקבוצות ובין גווארדיולה ומוריניו. אז גם הפעם מסי לא הבקיע. הוא רק חייך מהצד. רונאלדו חייך קצת הרחק משם.
בראייה היסטורית, הדבר הכי חשוב לקחת מניצחונה של ברצלונה 1-5 נגד ריאל מדריד בקלאסיקו הראשון של עונת 2018-19 הוא המאזן של כל הזמנים. היתרון של ריאל מדריד צומצם לניצחון אחד בלבד: 72 מול 71 של ברצלונה, עם עוד 34 תוצאות תיקו כדי להשלים 177 מפגשי ליגה בין שתי הענקיות של הכדורגל הספרדי.
בעוד הרבה שנים, כשיסתכלו על התוצאות מהשנים האלה ולא ידקדקו ויבדקו מי שיחק בהרכב של מי, התוצאה הזו תיראה די נורמלית ביחס לאיך שהעניינים מתנהלים בין שתי הקבוצות. לצערם של אוהדי ריאל מדריד, משחקים מול בארסה בליגה מסתיימים לא פעם לא רק בהפסד, אלא בהשפלה, והמון תלונות לקארים בנזמה ומי שהרכיב אותו.
השוויון ההיסטורי ביניהן אולי לא בא לידי ביטוי באליפויות (33 לריאל, 25 לברצלונה) או גביעי אירופה לאלופות (5-13, גם לריאל), אבל לפחות בזירה המקומית, העניינים הם די חד צדדיים כבר הרבה זמן, וכל מי שהופתע לראות את ברצלונה מנחילה עוד תבוסה ליריבה הגדולה שלה כנראה לא עוקב יותר מדי אחרי משחקי הליגה בין שתי הקבוצות בשנים האחרונות.
עידן הזהב הנוכחי של ברצלונה מבחינת שליטה בליגה ובמפגשים מול ריאל מדריד התחיל לפני קצת פחות מ-10 שנים; אחרי 5 משחקים ללא הפסד מול ברצלונה בליגה, ריאל הפסידה 0-2 במגננה די הירואית (שיחקה ב-10 שחקנים) בדצמבר 2008, כשסמואל אטו ומסי כובשים בדקות ה-83 וה-89.
כולל אותו משחק, המאזן בין ברצלונה לריאל מדריד ב-10 השנים האחרונות עומד עתה על 15 ניצחונות לברצלונה, 4 לריאל מדריד ו-4 תוצאות תיקו. ריאל לא חיברו ניצחונות רצופים מול ברצלונה בליגה במשך כל התקופה הזו, וחטפו בראש כמה וכמה פעמים: ה-6-2 ב-2009, ה-0-5 בברצלונה, ה-4-0 בברנבאו ב-2015, ה-0-3 בברנבאו לפני כמעט שנה, ועכשיו עוד חמישייה, אבל עם שער ניחומים במשחק שהיה באמת יכול להתפתח לגמרי אחרת.
גם במאזן האליפויות ברצלונה די צמצמה את הפער בעשור האחרון: 7 אליפויות לעומת 2 בלבד של ריאל, כשב-2014 אתלטיקו מצליחה לשבור את הדואופול. כמו שהעונה הזו מתפתחת, אתלטיקו תהיה זו שתיאבק עם ברצלונה על האליפות. ריאל מדריד במרחק 7 נקודות מהמקום הראשון, ולולא הבלאגן הכללי, היינו אומרים שהיא מפנה את עיקר מאמציה לעוד תואר באלופות. אבל כשגורלו של ז'ולן לופטגי כנראה נחרץ עם השער של ארתורו וידאל (וכנראה כבר הרבה קודם), לדבר על תואר אירופי רביעי ברציפות קצת לא מחובר למציאות.
אולי לפלורנטינו פרס יש חלק הרבה יותר גדול בקשיים של הקבוצה בתחילת העונה – הויתור על רונאלדו, הרכש (או החוסר בו) הלא מוצלח ומספק ובכלל ההימור על לופטגי, שהולך לרשום הישג נדיר של לאבד שני ג'ובים בשתי ספינות הדגל של הכדורגל הספרדי בתוך 4 חודשים בלבד – הכל עזר להוביל למקום שבו ריאל מדריד נמצאת עכשיו.
אבל לופטגי, שלפני חצי שנה נראה כמאמן מבטיח, מרענן ומוצלח שהולך להחזיר את ספרד לימי הזוהר הלא רחוקים, יהיה זה שישלם בג'וב שלו. המחצית הראשונה בקאמפ נואו, למרות שכללה פחות שערים ברשת של קורטואה, הייתה מעין שירת ברבור חלושה ועצובה. גם קבוצה לא מתפקדת תחת השיטה שלופטגי ניסה להנחיל, וגם כזו שמלאה בשחקנים שכנראה לא בדיוק יהיו עצובים אם הוא ילך.
זה חלק מהג'וב במועדונים עם שאיפות ללא גבולות. תהליכי הצערה ושינויים הם נהדרים לכותרות, אבל חלק מהד.נ.א של ריאל מדריד, המועדון המצליח בהיסטוריה של הענף הזה, זה להעיף את מי שלא מצליח לכוון את הספינה לכיוון הנכון. זה אכזרי, זה לא ג'נטלמני, אבל מועדוני ענק הם לא כאלה.
למרות האופוריה, אני חושב שבבארסה יודעים שהתוצאה טיפה משקרת. המחצית השנייה הייתה נטולת הגנות לחלוטין ויכלה להתפתח בצורה שונה לחלוטין. לואיס סוארס, עוד לא-ג'נטלמן מדופלם, דאג לא רק שהתוצאה תישאר בצד של הקבוצה הביתית, אבל תהיה כזו שתיזכר להרבה זמן. ואגב סוארס: עם 9 שערים בליגה מול ריאל מדריד, הוא כבר השווה את המאזן של כריסטיאנו.
הניצחון לא סוגר לברצלונה שום אליפות, אבל הוא מחזק את הידיעה שגם בלי מסי יש בלבוסטה, ושיש יריבה אחת במירוץ האליפות שמתפתח שכבר לא צריך לדאוג לגביה.
