אין הרבה מה לומר על המשחק אתמול שכבר לא נאמר שוב ושוב בשבועות האחרונים. מכבי חיפה נמצאת בתקופה לא טובה, אולי משבר, וכבר אחרי 17 מחזורים אפשר להוציא את בגדי הים ממעמקי הארון, ואנחנו עוד לא בחציו של החורף…. אז מה עושים? לא מדברים על כדורגל. מדברים על נקודת היחידה שמאירה, ועוד איך מאירה, בשנים האחרונות במועדון.
כ-1600 אוהדים הטריחו עצמם להדרים אתמול לאצטדיון טרנר שבבאר שבע, בקור, בשעה לא הכי נוחה, וכדי לראות משחק, שאיך נאמר בכנות, לא היו הרבה סיכויים להוציא ממנו משהו לכל מי שיש לו עיניים בראש וראה את היכולת בשבועות האחרונים וההרכב איתו עלה מולנסטיין אתמול. בסיום אותו משחק עמדו כל 1600 האוהדים, מינוס אחד שניים סוררים, וקראו לקבוצה לבוא אליהם. מי שהכיר את הקהל של חיפה בשנים עברו לא היה תופס את הראש בתדהמה אם היה נתקל במראות של קללות, ותנועות ידיים. לא הפעם.
בשנים האחרונות חוזרת אותה מילה כל הזמן בהקשרו של המועדון – תהליך. התהליך היחיד עליו ניתן להצביע בגאווה הוא התהליך שעובר הקהל של חיפה. תהליך אמיתי. תהליך מבורך, תהליך התבגרות. משך דקות ארוכות עמדו האוהדים ופשוט עודדו את השחקנים, שעמדו מעט נבוכים אל מול הפערים ביכולת שלהם והיכולת של הקהל שרודף אחריהם בנאמנות לכל פינה בארץ. כשמילות השיר "כי אותי לימדו אחרת, קודם כל נאמנות" הלכה למעשה הופכות לדרך חיים ביציעים, מראות כאלו יילכו וייראו שכיחים יותר ויותר.
ואחרי עוד תצוגה כזו, קצת קשה להתווכח עם הקביעה הרווחת בשנים האחרונות שזהו פשוט הקהל הטוב במדינה.
הצצה לסרטון העידוד בסוף המשחק :
