הפעם לא מדובר בפינה חדשה, אלא סתם במשחק מילים שהייתי חייב לדחוף. מאמין שתסלחו לי כשתסיימו לקרוא את הטור הזה. שבוע של שקט וחופש בקלן הגיע בדיוק בזמן עבורי, ובדיעבד דאגתי שהוא יתרום גם לאתר. בשורה התחתונה – צפייה במשחק בית של "פורטונה" המקומית ביציע עמידה עם האולטראס היא חוויה בפני עצמה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשורה התחתונה של היציע – שם כל האקשן. ברשותכם, אפסיק עכשיו עם משחקי המילים, בין היתר כי הייתי בשורה העליונה, ואגש לעניין.
ספונטניות היא שם המשחק
למען האמת, לא תכננתי לשלב כדורגל בנסיעה הזו. אמנם מיודעינו, יעקב ליפשיץ היקר, שבלעדיו הטור הזה לא היה קיים, דיבר איתי ביום שלפני הטיסה על המשחק של פורטונה, אבל השעה הייתה בעייתית מעט – מיד אחרי הנחיתה, ובאופן כללי מטרת הנסיעה הייתה הופעה של U2, ובשאר הזמן לנוח מהשגרה, על כל רבדיה. השארתי את אפשרות הצפייה במשחק פתוחה ובראש שקט המראתי לי לקלן, דרך איסטנבול. באיסטנבול גיליתי ששירותי הווי-פיי בשדה התעופה לא מזהירים בלשון המעטה, ואת שלוש שעות ההמתנה הליליות ניצלתי לחיפוש נקודת חיבור לרשת. לצערי הרב הצלחתי במשימה – וגיליתי ששעות ספורות לפני כן בונו, סולן U2, איבד את הקול שלו באמצע הופעה בברלין. כל זאת שלושה ימים לפני ההופעה בקלן, אליה טסתי. הרגשתי כמו שוער שסיפק את זינוק חייו, הציל את קבוצתו מספיגה, נפצע תוך כדי המהלך – וגילה שבכלל היה נבדל.
לאחר מחשבה קצרה – של כשתי שניות – החלטתי שלמשחק אסע ויהי מה. אפילו עם המזוודה, בהעדר אפשרות אחרת, שכן לא רציתי לצאת קירח מכל הכיוונים. מיד עם הנחיתה בקלן, ניסיתי להזמין כרטיס משחק דרך האתר שלהם (שהיה בגרמנית בלבד), רק כדי לגלות שאזרחי גרמניה בלבד יכולים לעשות זאת. עוד מאמץ ללא פואנטה. ופה החלטתי שמה שלא הולך במח – הולך בכח. ווידוא מהיר של דרך ההגעה למלון, השארת המזוודה שם (הכניסה לחדר התאפשרה רק מהשעה 14:00, היא גם שעת פתיחת המשחק), ויציאה לאצטדיון של פורטונה, שהיה קרוב יותר לקצה השני של העיר, בתקווה לקנות כרטיס במקום. מצד אחד שיערתי שזו לא תהיה בעיה – אחרי הכל, אני לא נוסע לברנבאו; ומצד שני – הליגות הנמוכות בגרמניה ידועות בכמויות האוהדים המכובדות שלהן, אז אין לדעת. במקרה הגרוע הייתי פשוט מטייל בעיר, שזה גם לא נורא כלל.
בדרך, ברכבת, ישבו לידי ארבעה אוהדים של היריבה – קארל זיס ז'נה, שדיברו ביניהם. מלבד צמד המילים "פורטונה קלן" לא הבנתי דבר, אבל הם נראו במצב רוח מרומם ומרוצים מעצמם. "מעניין מי יהיה מרוצה בסוף המשחק" – חשבתי לעצמי, כאחרון אוהדי פורטונה. הנסיעה הסתיימה בהצלחה, ואחרי סריקה קצרה של איזור האצטדיון – בו נמצא גם שוק הפשפשים המקומי. מה הקשר? – הפסקתי לשבור את הראש ושאלתי אוהד מבוגר חביב של פורטונה האם יש סיכוי לקנות כרטיסים. הוא ענה בחיוב, הסביר איפה נמצאות הקופות – וכך מצאתי את עצמי עם כרטיס משחק, כשעתיים אחרי שנחתתי בעיר.
לפני שריקת הפתיחה
הכרטיס שרכשתי היה ליציע העמידה. הכי פשוט, הכי אותנטי – והכי מהנה. סתם, זו הייתה פעם ראשונה שלי במשחק, אז אין לי עם מה להשוות. בכל מקרה, לאחר עצירה קצרצרה בדוכן הבירה שלצד המגרש, וכשברשותי חוברת המשחק, מצאתי לעצמי מקום ישיבה על המדרגות. לפני שאמשיך, נקודה עליה חשוב לי להתעכב – בירה הייתה שם בכל מקום. החל מדוכנים בתוך האצטדיון, דרך פוסטרים ושלטי ספונסרים, וכלה בתמונה הקבוצתית של פורטונה. בטרם נפתח המשחק דפדפתי מעט בחוברת, כהכרות מינימלית עם הקבוצה אותה הבנתי שאני אוהד, כשבמקביל צילמתי את האצטדיון ואת צמד השוערים שהתאמנו להם. אחד מהם, אנדרה פוגנבורג הותיק, הוא במקביל גם מאמן שוערים, והשני, ניקולאי רהנן, הגיע הקיץ לקבוצה. בשלב הזה החליטו הדבורים של העיר להביע מורת רוחן על כך שהתיישבתי ביציע עמידה, ולאחר חילופי מהלומות הלכתי לחפש מקום אחר.
רק אז שמתי לב שאזור מסויים בגוש האוהדים היה רועש מהיתר. המשחק עמד להתחיל והסתקרנתי לגלות מה מקור הרעש. כמובן, מדובר היה באולטראס של פורטונה. מגפון, דגלים, צעקות ושירי עידוד – מה עוד צריך? נעמדתי מאחוריהם וחיכיתי לשריקת הפתיחה.
מחצית I
המשחק נפתח בצורה רגועה יחסית על כר הדשא, ועם הרבה אנרגיות מצד הקהלים. אוהדי פורטונה היו משני צדי המגרש, וביציע השלישי היו אוהדי האורחים, להם מגיע הכבוד הראוי – לפעמים הרגשתי שהם גברו עלינו בעוצמות העידוד. ברגע מסויים הייתי בטוח שאוהדי פורטונה צועקים "מישה פה! מישה פה!" במרץ. לאחר מספר נסיונות כושלים להבין מה הם צעקו באמת, העדפתי לדבוק בגרסה הראשונית, של הבעת שמחה על הגעתי. בינתיים על המגרש, אחרי הצלה של רהנן בתחילת המשחק, השתלטנו על העניינים והשחקנים סיפקו ארבע החמצות, נבדל אחד, ודריבל גאוני של שחקן שלנו שחלף על פני שלושה שחקני היריבה. לצערי, בזאת הסתכמו הפעולות ההתקפיות שלנו. לקראת סיום המחצית שרק השופט בצורה תמוהה מעט נגדנו, ניגש להסביר למאמן את הסיבה לכך – וקיבל בוז צורם מצד האוהדים. בין לבין גם היריבה העירונית מהליגה הרביעית, ויקטוריה, ספגה גידופים. בנימה אופטימית זו – הגיעה השריקה למחצית, ואיתה נהירה המונית לשרותים מחד, ולדוכני הבירה מאידך. אנחנו בהחלט משחקים טוב מהיריבה, אבל הסיומת והחדות עדיין לוקים בחסר. נקווה שבמחצית השנייה נתעורר.
מחצית II
המחצית השנייה המשיכה במגמה בה נגמרה הראשונה. בעיטה חופשית של מספר 10, הקשר מאיק קגל, הלכה לחיבורים ונהדפה, ובהמשך נוספה לרשימה החמצה שלנו מטווח אפס. אמנם ז'נה לא בדיוק קיימת על המגרש, אבל ידוע כי מי שלא כובש – סופג. ובכן, נראה כי לליגה השלישית, לגרמניה, או לליגה השלישית בגרמניה חוקים משלה. פריצה באגף שמאל מסתיימת בפצצה של קגל שכמעט וקורעת את הרשת בדקה ה-67, וסוף כל סוף נפרץ הסכר. במהלך החגיגות נזרקה כוס בירה חצי ריקה (או חצי מלאה) של אחד האולטראס באוויר תוך הרטבת רוב מי שעמד סביבו. אני שמחתי על כך שנעמדתי מאחורי האולטראס ושיכלתי להסתתר מאחורי אחד העמודים. בהחלט "תרגיל רטוב", בו עמדתי בהצלחה.
וכאן נכנס לתמונה פרד. לא השחקן של מנצ'סטר יונייטד, ולא החלוץ הברזילאי המושמץ – אלא הקמע של פורטונה. הדביבון עם המספר 48 על גבו הגיע ליציענו ובמהרה מצא עצמו בורח באלגנטיות מילדים שרצו להצטלם איתו. במהלך הבריחה הוא עצר כדי לתת לי כיף, והמשיך בדרכו הלאה. אולי באמת שמחו שם שהגעתי? בינתיים ניסיתי בשנית להבין את פשר הקריאות של האוהדים – האם הם צעקו "יא" ("כן" בגרמנית), או שמא "יד"? היות והכדור לא פגע בידו של אף שחקן, הסקתי כי האפשרות הראשונה היא הסבירה יותר.
על כר הדשא השחקנים התחילו להרגיש משוחררים יותר. מהלך יפה שכלל מסירת עקב היה נגמר ברשת אם מיכאל אברווין, שהגיע מבורוסיה דורטמונד II, היה מוסר ולא בועט, ובחלוף דקות ספורות שמתי לב ששני שחקני התקפה שלנו פשוט טיילו מאחורי שלושת שחקני ההגנה של ז'נה. סגנון כה התקפי צפוי להסתיים בכדור באחת הרשתות, וכך אכן קרה. בזמן שהתלבטתי ביני לבין עצמי האם לבצע גיחה קצרה לשירותים שהיו במרחק מטרים ספורים, פריצה נוספת באגף שמאל הסתיימה בהגבהה לרחבה, אותה רובין שו תרגם לשער השני שלנו לאחר שהכדור ניתז פנימה מהמשקוף. לשרותים הלכתי בזריזות בטרם חודש המשחק בשנית. עד לשריקת הסיום הגיעה פורטונה להזדמנויות נוספות, והקורה אף מנעה ממנה את השער השלישי, אבל הנצחון כבר הובטח.
בסופו של יום – נצחון ביתי ראשון מזה זמן רב, וכמובן ראשון לעונה הנוכחית, שהפך את המאזן שלנו לסימטרי – 3 נצחונות אל מול 3 הפסדים, 7 שערי זכות אל מול 7 שערי חובה. הפער מז'נה הצטמצם לנקודה אחת, ובהתחשב ביכולת הנוכחית, לא מן הנמנע שהעונה הנוכחית תאיר פנים לפורטונה.
רקע כללי
לא יכלתי שלא לספק מעט פרטים על פורטונה קלן. ראשית, על הקווים עומד אווה קוסשינאט כבר מ-2011, אז הייתה שקועה בליגה הרביעית (המחוזית). קוסשינאט חתום על עלייה לליגה השלישית ושיפור מתמיד מעונה לעונה – את 2017-18 סיימה פורטונה במקום ה-8, הישג השיא שלה בשנים האחרונות. אמנם הסקורר המוביל – דניאל קייטה-רואל – עזב לגרוית'ר פורת', והשוער הפותח – טימו בוס – עזב לדינמו דרזדן, אבל יתר השלד נשאר, ואליו נוספו שחקנים חדשים. הקפטן הגרמני-טוניסאי חמדי דחמני פותח עונה רביעית בקבוצה, ושחקן רכש מעניין נוסף הוא קאוומה יבואה, האוסטרלי בן ה-23, שהגיע מבורוסיה מנשנגלדבאך, במדיה לא שיחק מעולם. בנוסף, המועדון מתפאר במחלקת נוער מפוארת ומוכרת, שייצאה יותר מ-500 שחקנים ל-25 מועדונים בשנים האחרונות, כך שהישועה תוכל להגיע גם משם.
פורטונה אינה מאריות גרמניה – מתחילת המילניום שיחקה לסרוגין בליגות השלישית, הרביעית והחמישית, כולל 12 עונות רצופות בליגות חובבניות. עלייה לבונדסליגה הראשונה כרגע לא נראית באופק, אבל התבססות בצמרת הליגה השלישית לצד פזילה לכיוון הבונדסליגה השנייה בהחלט על הפרק.
ללא קשר לליגה ולזהות היריבה, חווית הצפייה בפורטונה היא פשוט תענוג. לקראת סוף המשחק, בעיקר לאחר השער השני, התחלתי בעצמי לתופף עם האצבעות את קצב שירי העידוד של האוהדים. היה נהדר לצפות באוהדים מקבלים נצחון ביתי אחרי תקופה ארוכה, וצעקות השמחה נשמעו במרחק לא קטן מהאצטדיון בסיום המשחק. אני חייב להזכיר גם מספר רגעים משעשעים: צבעי הקבוצה הם שילוב לא שגרתי עבור האוהדים הארץ – אדום-לבן כמדי בית, וצהוב-כחול כהה כמדי חוץ. עבורי השילוב הזה, של הפועל-מכבי ת"א, היה מוזר מסיבה אחרת – הייתי בטוח מספר פעמים שלידי ניצב אוהד בחולצה של בורוסיה דורטמונד. בהמשך הבנתי שזוהי חולצת החוץ של פורטונה, ושהשחור הוא בכלל כחול כהה. גברים וצבעים לא הולכים טוב יחד, מצטער; עניין נוסף הוא דווקא זהות היריבה הבאה של פורטונה – קאייזרסלאוטרן, היא גם הכוכבת של פרק ג' העתידי בסדרת "המפורקות" שלי. הכל קשור בכל, ומסתבר שהספונטניות משתלמת. קיבלתי פתיחה פנטסטית לשבוע בקלן.
למי שתהה – הקול של בונו חזר והייתה הופעה מדהימה. כמי שלא יורד מכמות של כ-1500 מילים לטור, נותרתי חסר מילים, וזה אומר הרבה. פחדתי לצאת קירח מכל הכיוונים – וקיבלתי ריגוש מכל כיוון אפשרי. יאללה פורטונה!
