פרויקט פתיחת העונה – בית"ר ירושלים – לאן מועדות פנינו?

"בית"ר ירושלים, לך נשיר כפליים, האלופה היום…" כך בשירו של ג'קי מייקה פתחה בית"ר בחגיגות האליפות של שנת 1987 והוכתרה לראשונה בתולדותיה לאלופה, ויתרה מכך, לקבוצה של המדינה.

הייתי רק בן שלוש, אבל משהו מהאנרגיות והטירוף הירושלמי כנראה חלחל בשנים שהגיעו לאחר מכן, כך שלחגיגות האליפות הבאה בשנת 1993 כבר הגעתי בשל. אוהד מן המניין, מצטמרר לצלילי שאגות הקהל בטדי מאז ולתמיד. ברבות הימים, התרפקות על רגעים מן העבר הפכה דבר שבשגרה עבור אוהדי בית"ר באשר הם.

לקראת עונה נוספת ועשור ללא תואר, עולות תהיות רבות ואחת מעל כולן: האם הבעלים החדש, משה חוגג, אכן יחזיר את בית"ר למקומה הראוי?

לאחר קיץ ארוך שכלל החתמות מרשימות, דעך לו מסע הרכש וזה התחלף בקרב האשמות הדדיות בין הבעלים לבין ארגון האוהדים "לה פמיליה". המשפחתיות והאהבה למועדון, שעליהן מתבסס אותו ארגון, עומדות למבחן כתוצאה מהמשבר המדובר, המתנהל בחלקו ברשתות החברתיות, באופן ציבורי, שקוף וחסר תקדים.

מה שהחל כהתנהלות מרעננת של בעל בית במועדון כדורגל, המנהל שיח פתוח וישיר עם הקהל, חצה גבולות מסוימים וכעת נראה שכל הצדדים די מאסו בדיון הציבורי. נותרת השאלה האם המאבק אכן הגיע לסיומו או שמא יפרוץ שוב במידה ויגיע כשלון מקצועי. מסע רכש, מאבקים מבית, מגוון דעות ביציעים, ומעל הכל, כמיהה חזקה מאין כמוה להתאחד שוב ולייצר פיסות היסטוריה חדשות.

כל אלו מתערבבים להם יחדיו כחלק מתבשיל מרתק ונפיץ בנוף הכדורגל הישראלי. מעבר לעובדה שחילוקי הדעות ניכרים וכך גם מד הלחץ בבית וגן עוד בפתחה של העונה, המסורת נשמרת ודבר אחד נותר בטוח מתמיד – גם העונה יהיה מעניין. אם כך, שניגש לעיקר? את הניתוח המקצועי ומה צפוי לנו העונה נפתח בסקירת הסגל, כפי שנקבע עד לרגע כתיבת מילים אלו.

בכל זאת, כשמדובר בבעל בית שאפתן ופנטזיונר כמו שמצטייר משה חוגג, אף אחד לא ייפול מן הכסא אם גם מחר "משהו יתבשל פה".

ובכן, מי עזב את בית"ר? השוער דודו גורש, בהגנה שמואל שיימן, טל כחילה ומיקי סירושטיין. קישור והתקפה: יוסי בניון שפרש ועבר לניהול המקצועי, אור אינברום, אנתוני אנאן, דוד קלטינס, יעקב בריהון, מאור בוזגלו ומיחאי וודוץ.

ומי הצטרף? המגנים המוכשרים שי קונסטנטין ומקסים גריצ'קין שהרשימו מאוד במשחקי ההכנה, הבלם החדש דיוגו ורדסקה, הקשרים עלי מוחמד, לווי גרסייה, מיכאל אוחנה (שהספיק כבר להיפצע וכנראה גמר את העונה) והחלוץ שלומי אזולאי. בנוסף, הצטרפה רשימת שחקנים צעירים בעלי פוטנציאל, לפחות "על הנייר". מדובר בשלום אדרי שהגיע הרחק מליגה א' וכבר זכה לכינוי "שלום עליכם" אחרי ההופעה המפתיעה בחצי גמר גביע הטוטו נגד הפועל ב"ש. בנוסף אליו גם תמיר עדי, לירן רוטמן ויקיר ארצי, שמות שאולי יהוו חלק מתהליך הצערה אותו מוביל הצוות המקצועי. רכש נוסף, ואולי החשוב ביותר, הוא דווקא בעמדת המאמן.

רוני לוי, המיסטר של הכדורגל שלנו, שחווה הצלחות, אך גם לא מעט קשיים אצלנו בליגה, חוזר לקדנציה נוספת בבית"ר והפעם כרב החובל שאמור לנווט את ספינת הפאר שמנסה לבנות משה חוגג. המשימה המאתגרת תהיה לא רק בניהול שיטות המשחק והטקטיקה, אלא גם בניהול סגל מרשים ומלא באגו. החיבור החברתי בחדר ההלבשה בוודאי יהווה חלק חשוב בעונתה הקרובה של בית"ר, ויחד עם הלחץ העצום מהיציעים התובעניים, הופכת משימתו של לוי לקשה מתמיד. רצף כשלונות בפתיחה וקשה לראות איך לוי יעמוד בלחץ, מצד שני, פתיחה חזקה של בית"ר בראשותו עשויה לייצר מומנטום שיוביל את בית"ר למקום אליו כה התגעגעה.

כאמור, הרכש הבית"רי עשה הרבה רעש במהלך הקיץ ואכן נראה שלפחות בשדרת הקישור, יש הרבה למה לצפות. מבחר כשרונות הצטרפו, לפחות בקנה מידה ישראלי. יחד איתם גם הרכש האטרקטיבי של העונה שחלפה, פרדי פלומיין, שהגיע מהפועל חדרה, הסנסציה של ליגת העל לשנת 2018-2019. גדי קינדה המוכשר ועידן ורד המנוסה סוגרים קישור התקפי מהמבטיחים שנראו בשנים האחרונות.

במהלך משחקי טרום העונה הוכיח קינדה בגרות ואחריות במשחק שלו ונותר רק לקוות שהצוות המקצועי ידע להתנהל עם אחד היהלומים הבולטים שלו, שעדיין רחוק מלהיות מלוטש. את עיקר הפוקוס תפס הקיץ עלי מוחמד, הקשר שהגיע ממכבי נתניה והוביל אותה בעונה מוצלחת ביותר. אוהדי בית"ר שקיבלו אותו, ואוהדי נתניה שנאלצו להיפרד ממנו, מדברים עליו כאחד הכשרונות הגדולים שנחתו בכדורגל שלנו. ניהול משחק, יכולת שליטה ושינוי קצב, סגירות נהדרות בהגנה או בקיצור, חלומו של כל מאמן. עלי מוחמד מסומן כעמוד התווך של בית"ר, ואכן הציפיות בבית וגן, עולות על גדותיהן.

הסימבוליות שבהבאת שחקן עם רקע מוסלמי, הנושא את השם מוחמד, דווקא כשחקן המוביל של בית"ר לפחות לעונות הקרובות, היא אחד המפתחות של בית"ר להצלחה, על כר הדשא ומחוצה לו. הסינרגיה בין השחקנים לקהל הבית"רי כה חשובה, ונראה שלפחות עד שלב זה, הקהל מקבל את עלי מוחמד בזרועות פתוחות.

מעבר לכל האופוריה הבית"רית בנושא הסגל, לקהל הבית"רי ולצוות המקצועי יש לא מעט חששות ודאגות. דובר רבות הקיץ על חוסר האיזון בסגל, וההרגשה היא שמנגד לרכישות המרשימות בחלק הקישור ההתקפי, דווקא חלקו ההגנתי של הסגל קופח.

בעמדת השוער, כאמור הביעה הצוות המקצועי אמון באיתמר ניצן, זאת לאחר שחרורו המפתיע של שטקוס להפועל ב"ש, הטוענת לכתר ואולי היריבה העיקרית של בית"ר, לפחות בעונת המלפפונים. לאותה יריבה, העבירה בית"ר גם את דוד קלטינס, הסמל הבית"רי בשנים האחרונות, ילד שגדל וטופח בבית וגן ומעניין יהיה לראות איך עזיבתו תשפיע על החלק ההגנתי של בית"ר.

קלטינס, בהיותו סמל בית"רי, הפך לכלבויניק, כזה שסותם חורים עבור המאמן, ונע בין עמדות המגן/בלם/קשר. לא בטוח עד כמה אהב זאת קלטינס בעצמו אך בכל מקרה, חסרונו בהחלט יורגש, ועל שאר השחקנים המשימה להשכיח את עזיבתו. קונצנזוס נוסף בבית"ר של טרום העונה, הוא הצורך בבלם בקליבר רציני, כזה שיהווה אלטרנטיבה לטל בן חיים המנוסה והותיק. התקווה היא שורדסקה הצעיר (22), שמגיע אחרי 30 משחקים בסראגוסה בעונה שעברה, יהיה האיש שעליו יהיה אפשר להסתמך בקו האחורי.

אופציה נוספת בחוליית ההגנה שנוסתה בהצלחה במשחקי טרום העונה היא מיקומו של אנטואן קונטה המוכשר בעמדת הבלם. על אף שביעות רצון הצוות המקצועי מתפקודו של קונטה ומהתקדמותו של אור זהבי, שותפו הצעיר לחוליית ההגנה המרכזית, חוששים בבית וגן מפספוס של קונטה כשחקן אגף בעל יכולות התקפיות קטלניות.

נראה שבית"ר בנו סגל בו עומס יחסי בקישור אך לא מעט חוסרים בהגנה ובחוד. בנוסף, לאחר פציעתו המפתיעה של מיכאל אוחנה, מעניין יהיה לראות איזה פתרון ימצאו בבית"ר שעל כן אוחנה תוכנן להיות אדריכל ההתקפות. יחד עם זאת, הרוח הצעירה בשילוב שלד יצירתי ומספר שחקנים ותיקים ואיכותיים מייצר מגוון אפשרויות העומדות בפני המאמן רוני לוי, וכמה שהפוטנציאל רב, כך קשה משימתו לשמור על איזון.

אם כך, מה צפוי לנו על כר הדשא?

היומרני: שיטת 4-3-3. טרום העונה של בית"ר מסמנת על מגמה התקפית. יציאה מהירה להתקפות, דריבל מהיר של שחקני אגף ואיומים רבים על שער היריבה. חלומו הרטוב של כל אוהד בית"ר, שיטת משחק סופר התקפית, כזו המסתכלת ליריבה בלבן של העיניים, כזו שמעבירה מסר לשחקנים, על כל גול שנספוג, נגיב בשלושה. הסבירות לראות שיטה כזו, 20%, אולי רק בסיטואציות בהן אין מה להפסיד או מול יריבות חלשות התקפית מולן ירצה רוני לוי להשיג הכרעה מהירה.

המאוזן: שיטת 4-2-3-1. אם לוקחים בחשבון שבסגל של חוליית הקישור יש כרגע שישה שחקנים סופר התקפיים ויצירתיים, מערך שכזה ראוי שיילקח בחשבון. כמובן שלא כל השישה יוכלו לשחק במקביל, אך הרכב של לווי גרסיה, גדי קינדה ופרדי פלומיין כאשר מאחוריהם עלי מוחמד המשתף פעולה עם דן אייבינדר למשל יכול להוות קישור יציב. למעלה חלוץ טבעי אחד המשחק את התשע הקלאסי ואחד הקשרים ההתקפיים מעט מאחוריו יכול ליצור מערך התקפי אך אחראי. הרבה ממערך כזה יהיה תלוי ביכולותיו ונכונותו של השחקן הנוסף ליד הקשר ההגנתי. הסבירות לראות שיטה כזו, 30%, במשחקים בהם יהיה צורך בזהירות לפחות בשליש הראשון של המשחק.

הריאלי: שיטת 4-5-1. סביר להניח שהמטרה הראשונה והעיקרית של רוני לוי תהיה השגת נקודות. נצחון בהפרש קטן במשחקים הראשונים בשילוב ניצוצות מהקישור האטרקטיבי, ישיג את המטרה. בשיטה כזו, יפתחו שלושה קשרים עם אורינטציה הגנתית מובהקת שינסו להפחית מהעומס ההגנתי מקשרי האגף שיצטרכו לשלב הרבה משימות הגנתיות יחד עם היציאה להתקפות. עלי מוחמד לצדם של השניים ההגנתיים יכול ליצור מבנה הגנתי קשוח מאוד, כשהמחיר על כך יהיה בקושי במעבר להתקפה ודלילות יחסית בחוד. הסבירות לראות שיטה כזו גבוהה במיוחד וכנראה שתהיה הנפוצה ביותר.

בית"ר ירושלים היא לא עוד קבוצה, לטוב ולרע. נכון שבעשור האחרון הסערה הייתה ברובה מחוץ למגרש, אך כשבית"ר במומנטום, יחד עם דחיפת הקהל, העוצמות הן אדירות. במשחק הבית האחרון, במסגרת גביע הטוטו מול הפועל באר שבע, קיבלנו טעימה למה שעשוי לקרות העונה ביציעים. אווירה שלא נראית בשום אצטדיון בארץ במסגרת גביע הטוטו וגם לא בליגה ברוב המשחקים.

מי שמכיר את בית"ר בימי הזוהר שלה, זוכר ודאי איך הקהל כמעט בעצמו ובעוצמתו מייצר אנרגיות שמחלחלות לרגלי השחקנים. רוני לוי ימצא את הנוסחה הטקטית, אני בטוח, אך הרבה מההצלחה תלוי בבניית אותו מומנטום, כזה שיכול להוביל את בית"ר לעונה מופלאה. המועדון, הוא אחד מאלה שמעבר להיסטוריה ולהישגים, מצופה ממנו לשחק בצורה התקפית. אפשר לשאול את אלי גוטמן מה קורה כאשר משיגים נצחונות דחוקים ולא משכנעים של 1-0.

הקהל צמא והתהליכים נכונים ובריאים, אך יחד עם זאת בבית"ר כמו בבית"ר, הכל תמיד נפיץ ומבעבע תחת פני השטח. אוהדי בית"ר רוצים להחזיר עטרה ליושנה, רוצים לראות שחקנים נלחמים ורצים עבור הסמל, רוצים לראות שערים ואיומים לשער היריבה, כדורגל של מלמיליאן ואוחנה, של פישונט ושאלוי. כדורגל שמעביר מסר ברור ליריבות, בדיוק כמו זה שהעביר דרור קשטן לשחקניו באותה עונת אליפות ראשונה והיסטורית: "אל תדאגו, נקבל שניים וניתן ארבעה".

ההימור שלי, בית"ר תילחם חזק על תואר האליפות. מי שראה את משחקי טרום העונה ראה רגעי קסם וכשרון אינסופי. על רוני לוי תהיה מוטלת המשימה לחבר, להילחם בדריבל המיותר, ליישר הדורים בין כוכביו או להוריד שחקן לספסל אחרי טעות שסותרת את דרכו.

עמידתו על העקרונות והדרישות מקבלת משנה תוקף כשמדובר במועדון תובעני כמו בית"ר ירושלים. בית"ר מונעת מרגש והדלק שלה הוא התחושות ביציעים. התקווה שלי היא שמשה חוגג מבין את זה, מבין שהרגש הוא המפתח, הרבה לפני טקטיקה, שמות מפוצצים וכותרות בעיתונים. אם משה חוגג כאן כדי להישאר, להשקיע בתהליכים אמיתיים ולא רק בשביל "לדפוק ולזרוק", בית"ר יכולה אכן לצאת לדרך חדשה וארוכת טווח.

חשוב לחדד, אליפות של כסף לא תסנוור את הקהל הירושלמי. על הקהל הזה אפשר להגיד הרבה, ואכן נאמרים לא מעט דברים, הרבה מהם שליליים. אך על העוצמה שלו אין לאף אחד עוררין. האהבה של האוהדים לקבוצה היא חסרת פשרות, או כמו שאומרים ביציע, זר לא יבין זאת. הבנת את זה, משה?