על תפקיד המאמן בקבוצה נכתבו מיליארדי מילים, מאמנים נחתכים שתי וערב על מזבח העיתונות, אך יחד עם זאת, קיימים אספקטים רבים מאוד הקשורים לתפקיד המאמן ואינם גלויים או מוצגים בצורה ישירה.
נושאים אלה כוללים, בין היתר, את התאמת תפיסת העולם של המאמן מול גיל השחקנים, מה המסר שמאמן מעביר לילדים, כיצד דמות המאמן נתפסת ע"י השחקנים בגילאים שונים, האם מחלוקת בין המאמן לבין האסטרטגיה במועדון לגיטימית, מה המשקל שנותן כל מאמן לרכיבי אימון שונים, מהם רכיבי האימון הנדרשים בפיתוח יכולות משחק אצל ילדים ועוד.
חלק 6 של פרויקט לגדל ספורטאי יעסוק בשאלות אלה, כמו גם בשאלות נוספות ביחס לדמות המאמן. חלק זה יכלול מספר טורים, בהם אדון בכל אספקט או קבוצת אספקטים קשורים.
את סדרת טורים זאת לא הייתי יכול לכתוב בעצמי, שכן אינני מאמן ולכן, תודה רבה ליובל גבעון, מאמן במחלקת הנוער של עירוני הוד השרון ובין היתר גם המאמן של יהונתן בני, על הזמן שהקדיש לי ומדובר בלא מעט שעות. עוד נחזור אליו בחלק שש בכל אחד מן הטורים.
הטור הראשון בסדרת טורים זאת עוסק בחשיבות הניצחון, אם קיימת כזאת, או בצורה בה אני מגדיר אותו – "קדושת הניצחון". בפועל, אפשר גם לקרוא לו – מה באמת חשוב?
חלק א'
גדול שוערי זמננו, שוערה של יובנטוס האיטלקית, ג'אנלואיג'י בופון, תבע את המשפט "הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחידי שחשוב". משפט זה מבטא את התחרותיות אליה התפתח השוער בעת מעברו לאימפריה האיטלקית מפארמה הקטנה (בתקופה ההיא פארמה לא הייתה קטנה כמו היום, אך גם לא הייתה אימפריה). השאלה, בסופו של יום, היא, האם או אולי באיזה גיל, ילדים שמתחילים לעסוק בספורט, צריכים לשים את הניצחון בראש הסולם.
בתקופה כזאת, בה הספורט נגיש לכל מי שמעוניין, לפעמים בחיבור ישיר לוריד, החיבור של ילדים לקבוצות מצליחות הוא בסיסי. תחשבו לבד, כמה ילדים "אוהדים" את מנצ'סטר סיטי, וכמה ילדים אהדו אותה לפני הפיכתה לקבוצה זוללת תארים? כמה ילדים מסתובבים עם חולצות של רונאלדו, מסי, ניימאר ודומיהם? ערך הניצחון הופך להיות קריטי וילד לא ירצה לאהוד קבוצה שאינה מצליחה, ובטח שלא לשחק באחת כזאת.
פה למעשה נכנס המאמן, וביתר שאת. האם בגיל צעיר, עת מתחיל ילד לשחק במסגרת תחרותית, הניצחון הוא הדבר היחיד שחשוב? או אפילו הכי חשוב? לא לפי דעתו של יובל. למרות זאת, רבות דובר על הפערים בין השחקן הישראלי לזה האירופאי, פערים שאינם נראים כמעט בגילאים הצעירים, אך הולכים ותופחים עם השנים. יכול להיות שחלק מהפערים הללו, נוצרים בשל קדושת הניצחון המוטמעת כל כך באופי הישראלי, ואנו חיים איתה יום יום.
לפני שאמשיך ואנסה לענות לשאלה הזאת, כמה מילים על יובל. לדעתי, מבנה אישיותו והחינוך שקיבל בבית ובצבא, תורמים להשקפת עולם מיוחדת ושונה קצת מהנוף הכללי הרווח בארצנו. יובל היה שייך לשנתון מעולה של מחלקת הנוער בהוד השרון, שנתון שידע "להסתכל בלבן של העיניים" של הבכירות שבקבוצות מחלקות הנוער השונות, דוגמת מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
הוא שיחק עד גיל 18 עם שחקנים שהיום מככבים בליגת העל, "קבוצה של כוכבים" קראו להם. היום במבט לאחור, יובל יודע להגיד לי שכוכבים אכן היו בקבוצה, אבל קבוצה לא היתה שם באמת, ואולי קו זה מנחה אותו היום כמאמן של ילדים, בהקניה של ערכים שהם מעבר לבעיטה או מסירה.
בעקבות אירוע שאינו קשור למשחק, במקום להמשיך ככדורגלן פעיל (בכנות הוא מעיד שכנראה היה יכול להיות היום כדורגל מוביל בליגה א') בחר יובל להתגייס לשירות קרבי והגיע לתפקיד ערכי כלוחם בסיירת צנחנים, שם יובל רכש ערכים כמו רעות, חברות, סיוע בעת צרה, כנות, אמינות וכו', גם אם הגיע עם חלקם מהבית, הוא מעיד שהשירות הצבאי שעשה העצים ערכים אלה. עם ערכים אלה יובל מגיע היום לאמן את הילדים שלנו, וכאחד שצופה מן הצד ברבים מהם, אכן אני יכול לראות זאת בשתי עיני.
נחזור לשאלה שמחכה לתשובה מהפיסקה הקודמת. לדעתו של יובל, המשחקים בגיל כזה פוגעים בפיתוח יסודות הכדורגל אצל הילדים, "תראה" הוא אומר לי כשישבנו ביום שני שעבר בבוקר, "יש לנו היום בצהריים משחק מול בית"ר (ירושלים), מבחינתי זה מיותר בתדירות של משחק בשבוע, אמנם זה כמו אימון מבחינת מסגרת הזמן, הם משחקים מול יריבים שהם לא מכירים, מתאמצים ומנסים ליישם חלק מהפרמטרים באימון, אבל הם לא מיישמים דברים מסוימים במשחק הזה, שלדעתי חשובים יותר בגיל כזה, ועליהם אנחנו עובדים באימונים, והם לא ירוויחו כמעט כלום ואני מאבד אימון בגלל זה ."
האם משחק בגיל כזה תורם לילדים? בפיתוח יכולות משחק? לדעתו התשובה שלילית, לטעמו, ואני מסכים לחלוטין, יש להשקיע בפיתוח יכולות בסיסיות, בעבודה נכונה על קורדינציה, על פיתוח נכון של השרירים, של מהירות התגובה, קשר עין-רגל-אוזן ועוד.
בהסתכלות שלי על הנושא, עצם קיום המשחקים גורם לנזק כפול, הראשון איבוד של אימון בשבוע, בפועל מתקיימים שלושה אימונים בשבוע (או פחות בגלל תנאי מזג אוויר או משחק מול קבוצות צו פיוס ש"גונבות" ימי אימון שלא תמיד אפשר להחזיר) במקום ארבעה, הפרש של 25%. הנזק השני (והוא מגובה בתשובות שאני מקבל מיהונתן) הוא שהמשחק הופך להיות העיקר מבחינת הילדים. האימונים מבחינתם באים להכין אותם למשחק! כן, כן, אתם קוראים נכון, בגיל תשע מה שחשוב זה המשחק ולא האימון.
נשאלת השאלה, למה? מאיפה זה מגיע? הרי כבר הסכמנו שזה לא מגיע מהמאמן שלהם. כנראה שהתשובה נעוצה בחיבור שבין "קדושת הניצחון" והתעסקות ההורים במשחקים עצמם, הרי אנו ההורים הופכים לאוהדים ואוהדים לא אוהבים להפסיד..
פה, כאמור, ניתן לראות הבדלים משמעותיים בין ישראל ואירופה. אם באירופה באקדמיות הנוער השונות, הילדים חוזרים הביתה רק בסופי שבוע, כשבמהלך השבוע הם מקבלים את כל התכנים באקדמיה עצמה לרבות השכלה, לימודים ותכנים שאינם ספורטיבים, פה בישראל הילד חוזר אחרי האימון לאוטו של אבא, או הביתה.
כמות שעות שיש למאמן להשפיע על הילדים קטנה באופן יחסי לשעות אותן יש למאמנים באקדמיות השונות. נושאים כמו תזונה נכונה, משמעת אישית, ניצול הזמן להתפתחות, נעלמים ומתנדפים כשלהורים אין את הרצון או היכולת לפקח ולשמר את הנושאים הללו כפי שהם מיושמים בזמן הקבוצתי.
אמנם היו נסיונות ליצירת אקדמיות לכדורגל בתנאי פנימיה במועדונים הבכירים בישראל, ואפילו יש כיום אחת פעילה בכנות (עם חסות של מכבי תל אביב) אך הנושא לא המריא, אולי הסיבה נעוצה בנו ההורים, שהמילה פנימיה מתחברת לנו בראש כמקום לילדים שאינם משתלבים בחברה בצורה קלה ולא כמסגרת מספיק רצינית שיכולה באמת לקדם את הילד.
הניצחון אינו חשוב בזמן כזה ובגיל כזה, טוען יובל, מה שחשוב זה שהם נהנים, מה שגורם להם לרצות לבוא לאימונים, עם חשק להתפתח, לעשות את שיעורי הבית שאני נותן להם (תרגולים שונים, אבל בעיקר כאלה המשלבים הקפצת כדור על הרגל.. מעולם לא חשבתי שזה מאוד חשוב, לטענתו, הקפצת כדור משמעותית מאוד בהתפתחות יכולת השליטה של הילד בכדור בגילאים מתקדמים יותר).
אני שומע מהורים רבים, את הטון הדורש ניצחונות ופחות מעריך את הדרך, ואינני חולק עליהם בצורה נחרצת, אם יש תחרות, צריך לרצות לנצח, זה בסיסי, אבל מכאן ועד לבקר את תפקוד הילד על המגרש, בזמן שהילד רק לומד את הבסיס, יכול לגרום לפיחות ביכולות הילד ובשינוי ההערכה כלפי המאמן.
ופה החובה היא עלינו ההורים, במקום לשאול את הילד היה אימון טוב? או נגד מי אתם בשבת, או בטח ובטח לאחר משחק למה עשית ככה וככה, תוך כדי הפניית האצבע המאשימה למאמן שלא מתרגל איתם הוצאת כדור שוער וכו', תשאלו שאלות פתוחות, מה עשיתם באימון, איך זה גורם לך להרגיש, האם אתה מרגיש שאתה משתפר ובקשו מהילד לפרט, עזבו רגע אם הקבוצה ניצחה או הפסידה, נכון זה קשה, אנחנו אחרי הכל אוהדים, אבל חובה עלינו לדאוג לילדים, תעריכו את ערך החברות, את ה"ביחד", את ההתפתחות השרירית , הקורדינטיבית, אלה הדברים שאולי ביום אחד לא ישאירו אותו מאחור אל מול יריבים שאינם ישראלים.
כשישבתי עם יובל, אמרתי לו שמבחינתי, ברגע שהחלטתי שאני סומך על המועדון ודרכו, אני "נותן" להם את יהונתן למספר שעות בשבוע ומאמין שיוכלו לקדם אותו. ליהונתן אמרתי כבר מהרגע הראשון: "תקשיב למאמן שלך, תבצע את התרגולים והמשימות ותעשה את מה שהוא אומר לך, אני לא אתערב ולעולם לא אחלוק על הוראות שלו". יכול מאוד להיות שאני נאיבי ומתישהו, כשדברים לא יסתדרו כמו שאני חושב, אמצא את עצמי מעביר ביקורת, אבל כרגע אני חושב שזאת הדרך.
בייחוד בגילאים האלה, אם החלטתם "לתת" את הילד לאגודה, שחררו ותנו לאנשי המקצוע ובראשם המאמן לעשות את העבודה שלהם.
