הערת טרום-פתיחה: יש להתייחס לטור במידת ההומור הראויה, שכן ידוע שבכל צחוק יש טיפת צחוק.
***
כאדם שרואה עצמו כהגיוני ורציונלי, אני לא נוטה להקנות חשיבות גבוהה למימד הרגשי, מהסיבה הפשוטה שיש לי המון עיסוקים חשובים ומועילים יותר. כאדם שהוא בכל זאת אדם, אני נוטה לשכוח שלא תמיד אני שולט במימד הרגשי, מהסיבה הפשוטה שלפעמים הוא זה ששולט בי. הרי אהבה ממבט ראשון, למשל, היא משהו שפשוט קורה ומופיע יש מאין, ממש לא משהו מתוכנן שאפשר להיערך אליו מראש. וכך בדיוק נכנסתי לעולם הכדורגל – כדורגלן גבוה ושופע בטחון עצמי, עם שיער ארוך ושם משפחה ארוך עוד יותר, שולח בנגיעה עדינה כדור שטוח ומסובב לרשת, פורש ידיים לצדדים ורץ לחגוג בשחצנות מקסימה. מאז ועד היום האהבה הזו נשמרה אצלי ורק התחזקה עם הזמן – אחרי הכל, כשזלאטן בכבודו ובעצמו מציג בפניך את נפלאות הכדורגל, מי אתה שתסרב?
וכשאני מדבר על זלאטן והאהבה שלי אליו, הדבר הראשון שחשוב לי לציין, הוא שזו אהבה הדדית, ולא חד-צדדית וחסרת מענה. כן, את המשפט האחרון כתבתי בהכרה ובמודעות מלאה, ולפני שאתם מרימים גבה, יש לי הסבר להגנתי. המיקרוסצנה שתיארתי התרחשה בסן-סירו, כשמילאן העדיין-לא-מתדרדרת אירחה את ברצלונה בשלב הבתים של ליגת האלופות, ב-23 לנובמבר 2011. זפזופ דיי סתמי הוביל אותי אל השידור, בדיוק בדקה ה-20 של אותו משחק, בה זלאטן כבש שער והשווה זמנית את התוצאה ל-1:1. נשביתי בקסם מיידית, למרות שלא היה זה שער מטורף או וירטואוזי במיוחד. אבל זה היה שער של הצהרה, שער של נוכחות, וזה הורגש מעולה גם אצל חסר הבנה כמוני. הרגשתי את זה עוד לפני שגיליתי על יחסי השנאה ששררו בין זלאטן לברצלונה.
בחזרה להסבר – מעט לפני כן, בתחילת אוקטובר, זלאטן חגג את יום הולדתו ה-30, בדרך לעשור הפורה בחייו. היה זה שערו השישי של זלאטן מיום הולדתו – ומאז לא הביט לאחור. אני מניח שעצם העובדה שאני צופה בו גרמה לו להמציא את עצמו מחדש בכל מובן אפשרי. וההבדל פשוט עצום.
ממאזן של 232 שערים ב-529 משחקים עד אז, למאזן של 246 שערים ב-300 המשחקים הבאים. ממוצע של 0.43 שערים למשחק לעומת 0.83, לצד אינספור בישולים, ומדובר בשחקן מנוסה ובגיל מתקדם, שלא נעשה צעיר יותר עם השנים. לא לחינם אמר זלאטן על עצמו שהוא משתבח עם השנים, כמו יין. וזה לא נובע רק בגלל העובדה שעבר לשחק בליגה הצרפתית, הנחשבת לפחות קשה מהסרייה א' ומהלה ליגה. הוא פשוט משדרג את עצמו ומחכים עם כל שנה שעוברת, ומראה שגם בגילו אפשר להתגבר על המגבלות הפיזיות, אם הן בכלל קיימות אצלו, ולהמשיך לשחק בטופ.
איפה זה מורגש? ראשית, הנבחרת אותה ייצג לא השתנתה, כמו גם המסגרות בה השתתפה, וכך נראים המספרים, בחסות ויקיפדיה:
בעונות 2003-2005 כיכב זלאטן במדי הצהובים-כחולים, אבל לאחר מכן לא שמר על יציבות. את 2016 אני שם בצד, שכן 3 משחקים היו ביורו הכושל ובשני הנותרים תרם זלאטן בישול, שזה לא משהו. לא תמיד הכל הולך, קורה. אבל מעבר לכך, בשורה התחתונה – באותן חמש שנים כבש יותר ממחצית משעריו עבור הנבחרת, 34 שערים ב-34 משחקים בדיוק. בין היתר הדיח את דנמרק בפלייאוף העלייה ליורו עם 3 שערים בצמד המשחקים, חזר מפיגור 0-4 לתיקו עם גרמניה, עשה צחוק מנבחרת אנגליה עם רביעייה ועל הדרך הפך לכובש המצטיין של הנבחרת. ושום מילה על איכות השערים. למה לדבר אם אפשר לראות? אני אוהב תמיד להיזכר באותו משחק הידידות נגד אנגליה, בו כל שער של זלאטן היה יפה מקודמו, אבל הרביעי היה יוצא דופן, אפילו בשביל השוודי.
כשזלאטן והארט נפגשו. תהנו.
הנקודה השנייה, הפעם בגזרת הקבוצות, היא ההופעות בליגת האלופות. אמנם זלאטן לא זכה בטורניר, ואף עזב קבוצה שזכתה במפעל בעונה שלאחר מכן, פעמיים (כשעבר מאינטר לברצלונה, ומברצלונה למילאן), אבל ככל שהתבגר, כך הפכו הופעותיו לאיכותיות ומועילות יותר. לא אכנס כרגע לדיונים ותהיות, אציין עובדות בלבד: רביעייה משוגעת נגד אנדרלכט, שער למשחק בשמינית גמר מול צ'לסי, רביעיית בישולים נגד דינמו זאגרב, צמד נגד לברקוזן בחוץ – ברגל, בראש, מרחוק, מקרוב, בפנדל, בעקב, תוך כדי נפילה. בקיצור, איך שתרצו, מאיפה שתרצו, ומתי שתרצו – כבש בכל דקת משחק אפשרית. בתחילת הדרך במפעל, במדי אייאקס, כבש צמד שהבטיח ניצחון לקבוצתו, ובהמשך מינף את ההצלחה לאחות הקטנה, הלא היא הליגה האירופית, בה הזכיר לסט. אטיין כמה הוא אוהב להבקיע נגדה (17 שערים ב-14 משחקים), עם עוד שלושער לאוסף. אמנם הוא לא השתתף בישורת האחרונה של המפעל, לאחר שנפצע נגד אותה אנדרלכט, אבל תרומתו הייתה מכרעת – 5 שערים ו-3 בישולים. וגבר שיודע לבשל זה אחלה גבר.
הקורבן התורן – אנדרלכט מודל 2013. שימו לב לשער השלישי
אלמנט נוסף שחשוב מאד במצב כזה הוא תמיכה, גם – ובמיוחד – בתקופות לא טובות. כשהכל זורם והכדור נכנס מעצמו לשער, ומהצד שלי, כשהכל זורם וכל מבחן שלי מסתיים בציון גבוה – הכל מעולה וקל לשמוח. כשמתחיל להיות קשה ולא טוב, מבינים מה באמת חשוב ומחזק, שכן זונחים את כל היתר. כל יום מתיש ומעייף היה משתפר במיידי ברגע שנזכרתי שבערב מצפה לי משחק של פ.ס.ז' או שוודיה. וכמעט כל משחק הניב עניין ובידור. מעבר לעובדה שזלאטן היה על המגרש. מי עוד יחגוג שער עוד לפני שהכדור נכנס לרשת? ומי יעבוד על רופא הקבוצה ששחקן נפצע על כר הדשא וצריך למהר ולטפל בו? מי יעיף כדור לפנים של שוער היריבה תוך דיבור עם השופט, שבדיוק הוריד את המבט? עם זלאטן מקבלים את החבילה המלאה, הכוללת גם בידור ושעשוע. "הכל כלול", מה שנקרא. העדר הענישה רק מוסיף לסיטואציה.
זלאטן מדגים תזמון מושלם מהו.
מיותר לציין כי גם בתקופות של פציעות, בצורות קצרות ויכולת ירודה, תמיד ידעתי מה הוא באמת שווה וחיכיתי לרגע הגאונות הבא, שפעמים רבות צץ משום מקום. גם בעונה רוויית פציעות בצרפת, בפעם היחידה שסיים שני בטבלת הכובשים, אחרי לקאזט, היה ברור כי זהו רק קושי זמני שעוד יעבור.
ועוד איך עבר. כיבוש מלכות השערים של פ.ס.ז' בכל הזמנים, עונת פרידה מטורפת מעיר האורות – 38 שערי ליגה ב-30 משחקים – בדרך לחציית התעלה ומעבר למנצ'סטר יונייטד. נשמע כמו קידום נפלא ומשמח עבורי. מה הבעיה? אני אוהד ליברפול, וכך נוצר לו משולש אהבה. פה נסדקה לרגע תבנית ה"קבוצת אחת לליגה אחת" בה דגלתי לאורך שנים ונאלצתי לשקול את המצב מחדש. הרי מדובר במי ששאב אותי אל תוך עולם הכדורגל וגרם לי להתפעל בכל פעם מחדש, אל מול קבוצת ה"כמעט" האולטימטיבית – כמעט אליפות, כמעט גביע, כמעט ליגה אירופית – ששבתה אותי במשחקה ההתקפי המופלא. לאחר מחשבה מעמיקה, הגעתי למסקנה מאד ברורה ודיי הגיונית. זלאטן טוב בלכבוש, ליברפול טובה בלספוג. התקפת המרסיסיידס מאיימת, וזלאטן לא אוהב להתעסק בהגנה. כלומר – תיקו רב-שערים, מבית היוצר איברה, וקיבלתי את מבוקשי. A win-win situation. בסוף קיבלתי שני תיקואים רגועים, אבל לפחות זלאטן כבש.
בעניין האליפות לא הצלחתי להגיע להחלטה. אמנם מתבקש להגיד שזלאטן הגיע לאחר רצף מרשים של אליפויות, וליברפול, כאמור, היא קבוצת ה"כמעט", אבל היה חשוב לזכור שמוריניו הביא את קבוצותיו לשיא בעונה השנייה, משמע, התסריט האפשרי – ליברפול מוכתרת לאלופה (לא באמת האמנתי שזה יקרה) ובעונה שלאחר מכן תזכה יונייטד.
אבל, האדם מתכנן תכניות, וזלאטן צוחק. שאלת האליפות נפתרה בלעדיי – הנמסיס של השוודי, קונטה, שוב הקדים אותו במאבק על התואר בעונה שעברה, כשמוריניו הסתפק במקום השישי. למרות זאת, איני מגדיר עונה זו ככשלון, שכן זלאטן זכה סוף כל סוף בתואר אירופי, אליו הוסיף את מגן הקהילה (שער נצחון בדקה ה-83) ואת גביע הליגה (צמד, כולל שער נצחון בדקה ה-87). ובכל המפעלים הללו הוא היה משמעותי ואף קריטי. העונה הסיפור נגמר כמעט לפני שהתחיל תודות לבית-הספר לכדורגל מאת פפ גווארדיולה, כשזכייה בליגת האלופות לא נראית אפשרית.
למען האמת, העונה הנוכחית באופן כללי פחות מדברת אליי, שכן עד כה מרביתה ככולה עברה בלי זלאטן. המרחק תמיד היה גורם משפיע ומשמעותי ביחסים בין-אישיים, ואני מרגיש זאת היטב. בתוך גל הקבוצות המלהיבות – ליברפול, נאפולי, סיטי, פ.ס.ז', ברצלונה ואחרות; ובתוך אסופת השחקנים שאני אוהב – בופון, פירמינו, רויס, מנדז'וקיץ', דיבאלה, סאלח, אינסינייה ועוד; חסר לי ההיילייט, הכוכב, ה-main issue. מישהו לראות אותו מדיי שבוע, בממוצע, על המסכים, ולהתענג על מהלכים ושערים חדשים. זכרונות והיכרות אבסולוטית עם השערים הם דברים נפלאים, אבל לפעמים צריך יותר מזה.
וגם העתיד לוט בערפל – לא ידוע מתי זלאטן יחזור לכשירות מלאה, איך והאם ישתלב בהרכב הקבוצה, שמונה העונה גם את לוקאקו וסאנצ'ס, וברקע שמועות בלתי פוסקות על מעבר נוסף, הפעם דרך תעלה מעט רחבה יותר – חציית האוקיינוס ל-MLS בארה"ב. חוסר הוודאות מדאיג ולא מרפה, אבל כרגע מה שנשאר הוא לחכות ולראות מה צופן העתיד.
אז אמנם הכמות השערים המרהיבים ירדה, וגם הקבוצה לא סובבת סביב זלאטן ואפילו משחקת כדורגל משעמם. והפציעות התחילו להופיע בקריירה של שחקן בריא וחזק פיזית בד"כ. והמעמד בקבוצה בכלל לא ברור. והדור הצעיר לאט-לאט משתלט על הכל, כמו שמצופה ממנו. אבל האופי, הרעב והווינריות נשארו ואפילו התחזקו. כי ככה זה כשאתה זלאטן – אתה יכול לא לשחק קרוב לשנה, ועדיין ידברו עלייך בהתפעלות (ממש היום שמעתי שני סטודנטים קוראים את מיטב ציטוטי זלאטן, צוחקים, ואומרים שהוא היחיד שיכול להגיד את זה ולא להחשב ל"חי בסרט"). אתה יכול להלך לך במגרש במשך 89 דקות, ובשאר 60 השניות הנותרות, בשלוש נגיעות, להוסיף עוד שלושער לרזומה, משעמם ככל שיהיה. אתה יכול לזרוק את הקביים בחגיגות הקבוצה לאחר זכייה בליגה האירופית. באופן כללי, אתה יכול הכל – הרי אתה זלאטן. אין לך אלוהים, כי אתה האלוהים.
ולי נשאר לחכות לחזרתו למגרשים ולקוות שאכן ימשיך לשחק עד גיל 50, כמו שאמר בעצמו לא מזמן. אין עוד שחקן שהצליח לרגש אותי כמוהו, אין עוד שחקן שאני מכיר כל שער שלו, כל קעקוע שעשה, כל ציטוט שאמר. וזה אפילו מעבר לכך. עצם סיפור חייו – מילד קטן, בן מהגרים, במדינה זרה, לכוכב ברמה עולמית, והכל דרך עבודה קשה – מעורר הערצה, כבוד ואמונה שהכל אפשרי. הכל אפשרי, עם רצון, קצת מזל, ונשיאת תפילה קטנה לזלאטן.
רק תחזור כבר.
