בפרו, עושה רושם, חוקי התנועה הם שילוב עדין של "כל הקודם זוכה" והמלצות משטרתיות (אתם מכירים אותן יותר בתור "תמרורים" ו"שלטי עצור"). זה נכון לגבי מכוניות והולכי רגל כאחד. נדמה כי על מנת לחצות כביש בעיר לימה, צריך מיומנות של צפרדע (מי שחי בשנות ה 80 הבין). הדברים מקבלים משנה תוקף לקראת השעה 5:30 – 6:00 בה יוצאים רוב המקומיים מבתי העסק שלהם ועושים דרכם בבטחה יחסית הביתה. שעת העומס כאן מזכירה נחיל נמלים (רק עם זמבורות) שמתעקש לנוע באופן שמעורר השתאות מצד אחד, ותהיה אם לא היה פשוט יותר לציית לחוקי תנועה פשוטים מאוד מצד שני.
בבואנוס איירס, ארגנטינה הדברים דומים, אם כי יש לציין שהנהגים קצת (רק קצת) יותר מקפידים על חוקי התנועה.
לא, זו אינה כתבה עבור ה Lonely Planet, למרות שאם אתם בלימה, אתם חייבים לאכול במסעדת "תרבוש" ליד פארק קנדי (עוד נחזור לפארק). זוהי רק הקדמונת לערב קסום שעבר עלי בזמן נסיעת עבודה ללימה.
כמו בהרבה נסיעות מסוג זה, גם הפעם מדובר בהמון שעות עבודה במשרד הלקוח שבסופן אני זוחל חזרה למיטה במלון, לפני עוד יום עמוס. אבל לפעמים, רק לפעמים, הנסיעה מתנגשת לה עם איזה מאורע מעניין. כזה שמאפשר הצצה אמיתית לחלק מהתרבות המקומית. לא רק פירמידות ומוזיקה, אלא גם קצת אנתרופולוגיה.
כך היה בנסיעה האחרונה שלי לבואנוס איירס, עת בוקה ג'וניורס הבטיחה את האליפות, וריאל זכתה בצ'אמפיונס ליג. וכך גם הפעם בלימה.
ביום חמישי האחרון התקיים בבואנוס איירס המשחק המסקרן (בעיקר בגלל השלכותיו) בין נבחרת ארגנטינה וזו של פרו. על כף המאזניים? סיכויי ההעפלה למודיאל, משרתו של סמפאולי ויוקרתו של מסי. או משהו בסדר גודל כזה.
בבואנוס איירס, יצא לי לחוות את חגיגות האליפות הבלתי רשמיות של אוהדי בוקה (למרות שמגיל בי"ס יסודי אני מחוייב לריבר פלייט בגלל חברי אלכס) ברחובות העיר. הדבר היחיד הדומה לזה שאני מכיר מהארץ הוא ניצחון בדרבי בגמר גביע, אחרי מהפך, בתשעה שחקנים. ולא שבוקה מעולם לא זכתה באליפות, כן? ועדיין, תצוגות השמחה ברחובות (עמוק אל תוך הלילה) נראות כאילו דוד כרגע הביס את גוליית.
חבורות, חבורות עם חולצות או בלי, עם בקבוק בירה ביד או בלי, צועדים במרכז הכביש. מראים אצבע משולשת לנהג המונית שמעיז להעיר להם. שרים בקולי קולות. דגלים מתנופפים מעל ראשם.
אבל אלה חגיגות של ניצחון. של אחרי.
בבוקר יום חמישי יצאתי את המלון בדרכי לעבודה וראיתי כמה אנשים עם חולצות הנבחרת המקומית. חייכתי (גם במקסיקו – מקום מגוריי – לובשים כאלה מדי פעם לעבודה) והמשכתי בדרכי. במהלך הנסיעה התחלתי לשים לב לעוד ועוד אנשים הלבושים כך. שאלתי את הנהג "מה קרה? יש איזה משחק היום?" והוא הביט בעבדכם הנאמן – פרובינציאלי שכמותו – ברחמים. "היום אנחנו מעיפים את ארגנטינה מהמונדיאל!".
מיותר לציין שבמשרד כולם לבשו את החולצה היפהפיה הזו עם הפס האלכסוני? מאוחר מדי. הסרטים האלה שמחזיקים את כרטיס העובד החליפו צבע מתכלת לאדום. אנשים עם סרטים אדומים שעיטרו את ראשיהם ישבו מול המקלדות וחישבו את השעות לאחור. בחוץ אנשים עם זמבורות צפרו ללא הפסקה. כל מכונית חולפת ענתה בצופר משלה. החיוכים לא פסקו.
מדובר בשעות ארוכות לפני תחילת המשחק להזכירכם.
אחרי הפסקת הצהריים, התכנסו החבר'ה לתמונה ומאותו רגע – פחות או יותר – נגמר יום העבודה (עבורם…). המשרד התרוקן בשלוש. כשיצאתי לקראת חמש ושלושים לסיגריה (איכס) הבטתי על הכביד בבעטה… לאן נעלמו כולם? אה… כן… נזכרתי.
חזרתי למלון בסמוך לתחילת המשחק והמראות הנ"ל ליוו אותנו כל הדרך. מחוץ למלון, תחנת המוניות שימשה כערוץ תקשורת לעוברים ושבים. "כמה כמה?" "אפס אפס". בכל חנות, מסעדה או סתם חור בקיר שמוכר משהו – טלוויזיה עם הרבה ירוק ואנשים מתרוצצים עליו. התחלתי ללכת.
בפארק קנדי (זוכרים? ליד מסעדת "תרבוש") נסגרו הכבישים. הפארק מלא עד אפס מקום ועל מסך ענק מסי מסדר לעוד חבר מצב אחרי מצב, והלה מחמיץ. פויה מסי. איך הוא לא מצליח להוביל את ארגנטינה להישגים?!
החלטתי לחזור למלון כי בכל זאת הייתי עייף ויש עוד יום עבודה מחר. בדרך, אני שומע קריאות שמחה, אכזבה ושלל רגשות מכל חלון. נכנסתי לחדר והדלקתי את הטלוויזיה בדקה ה 94. שחקן פרואני עומד לבעוט כדור חופשי מכעשרים מטר. החומה מסודרת, השופט שורק בעיטה מעולה לפינה השמאלית העליונה ו… רומרו מזנק ומציל את ארגנטינה מהדחה מביכה מאוד בבית.
הייתי מפרט את כל התסריטים שייעלו את ארגנטינה שלב אחרי התיקו הזה, אבל לא זה נושא הטור.
ההוויה האנושית המקומית, האמיתית שחוויתי היא העניין. הפרואנים בסך הכל שמחים. הם לא הפסידו, כמעט גנבו ניצחון למען האמת. והם השאירו את ארגנטינה מסובכת. בסופו של דבר, יום שמח בפרו.
ובשבילי? לא כל כך אכפת לי. שתי הנבחרות שאעודד ב 2018 ברוסיה (אנגליה כתמיד ומקסיקו מעתה) כבר הבטיחו את עלייתן. לא. בשבילי היה זה רק ערב יפהפה, מוקף באנשים יפהפיים שאוהבים כדורגל עם תשוקה אמיתית ומעודדים את הנבחרת שלהם שאולי לא מאיימת על אף תואר, אבל העיפה את ברזיל מהקופה אמריקה ואולי תרמה לעשות דבר דומה לארגנטינה והמונדיאל.
למחרת, ישראל הביסה 1-0 את האריות של ליכטנשטיין משער של הסקורר המחונן איתן טיבי, ואפילו לא ראיתי את המשחק. לא יודע למה, והאמת זה כבר לא כל כך מטריד אותי, אבל נבחרת ישראל פשוט הפסיקה לרגש אותי (וממה שאני רואה ושומע עוד רבים אחרים).
לשנה החדשה, אאחל לכולנו לשוב להתרגש מכדורגל בכלל, ומהנבחרת בפרט, כמו הדרום אמריקאים.
שנה טובה. ויוה מחיקו!
