כל אוהד כדורגל של קבוצה מצליחה מכיר את זה – מגיע רגע סיום העונה או לחילופין רגע שיא של הזכייה בתואר, ואנחנו מתחילים לנסות ולהיזכר ברגעים הגדולים שהיו בעונה החולפת.

הבעיה אצל רובנו, היא שהזיכרון שלנו קצר. לאור הסיבה הזאת בדיוק, במהלך העונה, רשמתי לעצמי נקודות שיא, כפי שחוויתי אותם און-ליין, ברשימה שלי יש רגעים שאולי לא תמצאו בשום רשימה מקבילה של אוהד מכבי אחר, אבל היי, רשימה שכזאת היא רשימה סובייקטיבית. כמי שליווה את מכבי תל אביב לכל המשחקים השנה (למעט שניים: אחד בחסות ההתאחדות עם דוחא סגור והשני באשדוד עכב התחייבות משפחתית) הרגעים הבאים הם אלו שנחקקו אצלי בראש.

 

הבוקר, ביום שמתחיל צהוב ויכול להסתיים באליפות צהובה, אני חוזר לרשימות, לסטטוסים ולפתקים שכתבתי העונה ומנסה לתמצת את העונה הצהובה הזאת לכדי שמונה נקודות שיא עבורי. למה שמונה? טוב נו. התשיעי יגיע עם החותמת על האליפות והעשירי? לא רוצה לנחס, תבינו לבד.

הרשימה לא מדורגת, לא רוצה להחליט מה גדול ממה, למרות שבסופו של דבר הייתי צריך לבחור מבין עשרות רגעים כמה מעטים.

 

מסיבת העיתונאים הראשונה של איביץ'

התאהבתי בו מהרגע הראשון, מסיבת העיתונאים הזאת הייתה אחרת, לא היו בה זיקוקים, ישבו בה ג'ק אינגלידיס, בן מנספורד ואיביץ', שקט, צנוע, מדבר ישירות לעיתונאים, ללא הצהרות מפוצצות, רק עבודה קשה, היה משהו בטון הזה, משהו שגרם לי להרגיש שיש על מי לסמוך. ככל שהעונה התקדמה, לא היה ספק מי הגיבור הגדול של האליפות הזאת.

 

חצי גמר גביע הטוטו – הילדים עושים בית ספר על הדשא להפועל

בכלל התלבטתי האם הרגעים המאושרים שלי יכללו את ההודעות על החתמות השחקנים שזכו לכינוי "המושאלים" כאחד הרגעים הגדולים, אבל העדפתי את הרגע הזה. לראות במשחק רשמי את חבורת המכביסטים האלו, שרעו במקומות זרים והתחשלו, על מדים צהובים ומפרקים את הפועל אחרי שנה של הפסקה. ובהתחשב בכך שזה היה הניצחון היחיד השנה מול האדומים, שילוב של ניצחון ענק וסיפוק ענק מהשחקנים שרצו על הדשא..

 

מכבי מודחת מאירופה

מוזר, מוזר מאוד לבחור מפלה כזאת כרגע גדול בעונה מלאת סיפוק, אבל איפשהו שם, בסוף אוגוסט, משהו גרם לי להבין שהעונה הזאת הולכת למקום אחר, אמנם התחושות היו קשות ועל הטעות של טיבי כעסתי מאוד, אבל צפיתי (לאור מעקב אחרי איביץ) שמהרגע הזה תצמח עונה טובה, אפילו גדולה. חוסר היסטריה ואי ההתפרקות של הקבוצה, החזרה לתלם במהירות וחוסר הפחד של המאמן הוציאו ממני אופטימיות זעירה. בפועל כנראה שצדקתי.

 

3-1 על מכבי חיפה בסמי עופר

אחד המשחקים הגדולים של העונה, עליונות מוחלטת על יריבה גדולה ועוד באצטדיון הבית שלה, מעבר לתוצאה, היו שם מהלכי כדורגל של קבוצת כדורגל מאומנת – השער הראשון של עטר שהגיע אחרי שתי מסירות שהתחילו בקו ה30 מטר של מכבי היה פשוט אדיר, המכה המנצחת רגע לפני ההפסקה והשלישית שניה אחרי שהמחצית השנייה התחילה, העבירה בי צמרמורות של כוח על!

בכלל, הניצחון הזה פתח שבוע שבו ידענו כאוהדים שאם נצלח אף אחד כבר לא יעצור אותנו השנה. השבוע הזה המשיך עם עוד שני רגעים ענקיים. מהם? הנה הם באים!

 

שער הניצחון של יונתן כהן בטדי בגביע

מזג אוויר קר מאוד, בית"ר מקרטעת ועדיין זה גביע, משחק אחד שהכול על השולחן, היציע הדרומי השנוא באצטדיון של הירושלמים ומה שחסר לנו עכשיו זאת הארכה.

בית"ר לוחצת את מכבי וזה נראה לא כל כך טוב, ואז (שוב) בהתקפה אחת של ארבע מסירות, שמתחילות בחילוץ כדור בחצי של מכבי, הכדור נכנס מצד שמאל, שקט, זה השער הצפוני, לא רואים טוב, אבל… הרשת זזה, ועוד איך זזה!!.

בום, יש עליה לשלב הבא בגביע ויותר מזה, 2 מ 2 בשבוע הכי גורלי של הקבוצה העונה.

 

שלוש אפס גדול! על האלופה היוצאת

מצד אחד, ב"ש זאת לא ב"ש של לפני שנתיים, מצד שני יש כבוד לאלופה היוצאת, והזיכרון של אוגו מבקיע וחוגג בנתניה עדיין שם בראש.

אבל עליונות אדירה של מכבי על היריבה, כתישה אדירה, מכבש עמום וארטילריה כבדה הוכיחו מעבר לכל ספק, העונה הזאת מכבי גדולה על הליגה, מה זה גדולה? בשתי רמות לפחות, וזאת לא רק התוצאה. זה הלחץ למעלה בשער הראשון, ההצטרפות של המגנים בשני ויותר מהכול אלו אותם מהלכי כדורגל כאילו מתוך הספר בשער השלישי (מהלכים שכבר ראינו העונה ועוד המשכנו לראות), קבוצה מאומנת כבר כתבתי, לא?

 

השער של אלי דסה מול מכבי נתניה ב 2-1

אחד המשחקים הבודדים שבו קבוצה אחרת גילתה עליונות של ממש. משחק רע של מכבי, הדברים פשוט לא עבדו, לאחר שעלינו ליתרון במחצית הראשונה ונתניה השוותה וכדורים שרקו ליד שערו של ראיקוביץ', הגיע הגול של דסה, משום מקום, מזווית קשה מאוד, בטח ניסה לשלוח רוחב. אבל מהמשחק הזה יצאנו עם הרגשה, אולי בפעם הראשונה, שבאמת העונה (סה"כ מחזור חמישי) אנחנו חזקים, חזקים מאוד!

 

שלושה שערים של אצילי

עשיתי לעצמי הנחה קטנה, כי זה באמת היה קשה. אצילי לקח אותנו השנה ברכבת הרים – משחקים של נאדה ומשחקים של אש!! בשלושה משחקים שער ספציפי של עומר הוציא הרבה שמחה מתפרצת, עשה את השינוי וגרם לי לבום בראש. אז מתוך תשעת השערים שלו, שלושה היו ייחודיים באספקט שהרגע הזכרתי. השער בעונשין בק"ש – מגרש שתמיד קשה לנו בו (עזבו את הנסיעה הקשה הזאת), השער הראשון נגד בית"ר בסיבוב הראשון שפתח את המשחק (היה משחק קשה מאוד) והוכיח שיש על מי לסמוך (זה היה בתקופת הייבוש של עטר) והשלישי לא רחוק, במהלך קרב מול הבונקר אשדודי, הרים עומר את הרגל במהלך המחצית השנייה וגרם לי לקפוץ מהספה וכמעט לנגוח בתקרה (כן, זה אחד משני המשחקים שהחמצתי השנה במגרש, אבל לצאת לאירוע אפשר אחרי שהמשחק נגמר)

 

אני בטוח שלכל אוהד הרגעים שלו. יסלחו לי דור מיכה, שריגש אותי עם בישולים מהסרטים ואפילו גול אדיר בעכו (נגד סכנין), גולסה עם הגול בב"ש, אלירן עם גול מטורף בגמר גביע הטוטו ורבים אחרים. עונה כזאת מלאה ברגעים מרוממים ונקודות שיא.

אז היום, בתקווה להשלים את הרגע התשיעי , המשך לרביעי ואני מקווה להשלים את הרשימה ב15.5.

יום צהוב לכם, יש אליפות למכבי