עונת 2006/7 בפריימליג, מחזור אחרון. הסיפור בפסגת הליגה היה גמור, כאשר מנצ'סטר יונייטד הבטיחה במחזור הקודם את האליפות. אך בתחתית היה זה סיפור אחר לגמרי. צ'רלטון ווטפורד כבר ירדו לליגת המשנה, אבל דמות היורדת האחרונה לא הייתה ידועה עד לסיום המחזור האחרון. וויגאן עם 35 נקודות, ווסטהאם עם 38 נקודות ושפילד גם היא עם 38 נקודות, נאבקו בשיניים כנגד הירידה. המחזור האחרון סיפק לנו דרמה מהסרטים כשהפגיש את ווסטהאם עם האלופה, מנצסטר יונייטד, ואת וויגאן עם שפילד, בקרב ישיר על הירידה. וויגאן חזרה מהמתים עם ניצחון 3-1 על שפילד והבטיחה עוד עונה בליגה הבכירה באנגליה. באשר לווסטהאם? ניצחה את האלופה הטריה עם שער נצחון של לא אחר מאשר קרלוס טבז. שפילד המאוכזבת, שערב המחזור האחרון הייתה בליגה הבכירה, ירדה לליגת המשנה.
הארגנטינאים
נחזור כמה חודשים אחורה. בלי שום התראה מוקדמת, ובהפתעה מוחלטת, הוחתמו בווסטהאם 2 שחקנים ארגנטינאים מקורינתיאנס הברזילאית. שחקנים שהיו בפנקסים של רוב הקבוצות הגדולות בעולם -אותו קרלוס טבז, שהוביל את נבחרת ארגנטינה למדליית זהב באולימפיאדת אתונה וסיים כמצטיין ומלך שערי הטורניר, וחביאר מסצ'ארנו, שחקן צעיר שנמנה כחלק מסגל נבחרת ארגנטינה באותם שנים. איך מכל הקבוצות שחיזרו אחריהן הם חתמו דווקא בווסטהאם האפרורית אתם שואלים? ובכן, אתם לא לבד.
מסתבר שהמעבר היה טריק שיווקי. המחשבה הייתה שלאחר עונה טובה באחת מהליגות הבכירות בעולם, ערכם של השחקנים יעלה, ובכך בעל האינטרס בעניין יפיק רווח גדול ממכירתם העתידית של השחקנים. אותו בעל אינטרס, היה קיה ג'ורבשיאן, איש עסקים איראני אשר טבז ומסצ'ארנו, באופן שהיום נשמע דיי אבסורדי, היו שייכים לו. בסופו של דבר, אם נסנן את הסערה המשפטית והציבורית סביב הפרשה, הטריק הצליח ברמה הכלכלית – תחילה הושאלו 2 השחקנים בסכומים המוערכים ב-12 מליון פאונד דמי השאלה, ולבסוף נמכרו בסכום כולל של 50 מליון פאונד.
באנגליה באותו הזמן, בניגוד לשווקים אחרים בעולם, בעלויות צד שלישי על שחקני כדורגל היו אסורות, ולאחר דיונים ותביעות ממושכות ווסטהאם נקנסה בסכום שיא של כ-5.5 מליון פאונד על העסקה, ושפילד אשר תבעה את ווסטהאם על הנזק שנגרם לה בעקבות ירידה הליגה, פוצתה לאחר פשרה בסכום של כ-25 מליון פאונד ע"י המועדון הלונדוני. סכום שכאמור היה שווה להם לשלם, שכן השחקנים היו שווים להם יותר, לאחר שהשאירו אותם עוד עונה בליגה בה התקבולים על זכויות השידור הם הגבוהים בעולם. באותן שנים, 2004-2007, ההסכם עמד על כ-1.024 מיליארד פאונד שחולקו בין קבוצות הליגה הבכירה, סכום שעלה בכ-700 מליון פאונד בהסכם העוקב.
בעלויות צד שלישי (Third party ownerships)
לאחר שבטור הקודם כתבתי על השקעות במניות של קבוצות כדורגל, נשאלת השאלה, האם אפשר גם להשקיע בשחקנים, כמו במניה, ולצפות לרווח עתידי כפי שעשה ג'ורבשיאן עם טבז ומסצ'ראנו? אז בעלויות צד שלישי, כפי שהן נקראות בשפה המקצועית, הן השקעות של סוכנים, חברות, קרנות גידור או משקיעים פרטיים, בנתח מהזכויות הכלכליות על השחקנים, במטרה לגרוף רווח ממכירתם העתידית. בשפתנו, לקנות חלק מכרטיס השחקן (יש לבצע הפרדה בין החזקה של מועדונים באחוזים מהכרטיס, כפי שאיזי שרצקי או ג'קי בן זקן "סוחרים" בשחקניהם בליגה המקומית).
השקעות אלו היו בעברן מאוד שכיחות בשווקים של דרום אמריקה – אנשי עסקים רבים היו תרים אחרי כשרונות צעירים, משקיעים בכרטיסי שחקן וקידום האינטרס האישי ליצירת רווח כנגד השקעה במועדונים. שחקנים ברזילאים בדמות רמירס, ג'ו, אנדרסון, הולק והארגנטינאים בלושי ופיגרואה היו רק חלק מהשמות שהעברותיהן מומנו ע"י צדדים חיצוניים. גם קבוצות אירופאיות כגון בנפיקה, אשר לה רשת סוכנים ענפה בשוק הדרום אמריקאי, הושפעו מהשקעות אלו. טענות רבות הושמעו כנגד מגמה זו שכן היא רמזה על סחר בבני אדם וההשוואה הבלתי נמנעת לסחר במניות נפסלה על הסף ע"י ארגונים רבים ובראשם פיפ"א, אשר אסרה באופן סופי על המגמה בשנת 2015, כחלק משיטת הרגולציה החדשה שהשיקה.
הסוכנים
כיום, נראה שלמרות האיסור, מועדונים ואנשי עסקים רבים מצאו דרכים רבות לעקוף את הרגולציה. רק לפניי כחודשיים ספגה אתלטיקו מדריד קנס של כ-40 אלף יורו על עסקה בעלת אופי דומה. דוגמאות נוספות הן קניסתן של בנפיקה בכ-130 אלף יורו, ספורטינג ליסבון ב-92 אלף יורו, ראיו ואיקאנו ב-55 אלף, סלטה ויגו ב-65 אלף יורו והמועדון הקטארי, אל עראבי, ב-155 אלף. כמוהן, יש עוד מועדונים רבים אחרים. אז איך למרות כל הרגולציות, והאיסורים הדבר עדיין קורה?
הטענה המרכזית כיום היא כנגד הסוכנים. ההערכות הן שהסוכנים אשר מייצגים את הלקוחות שלהם, מסווים את קבלת הנתחים מהמכירות באופן של סעיף הנקרא "עמלת סוכן". בעונה שעברה, התבטאויות של בעליי לידס יונייטד מליגת המשנה באנגליה, הפנו אצבע מאשימה לכיוון וולבס (שכיום משחקת בפריימרליג) אשר עד היום מצויה בקשר הדוק עם סוכן העל ג'ורג' מנדס, מי שלפני האיסור מפיפ"א אף היה בעלים של חברה אשר הייתה ממנת עסקאות בתמורה לאחוזי מכירה עתידית. הטענות התבססו על כך שחלק בלתי מבוטל ממיוצגיו של מנדס, שחקנים פורטוגלים צעירים ומבטיחים שהגיעו בסכומי עתק לשחק דווקא בליגה השניה באנגליה (דוגמאת רובן נבס שהגיע בגיל 19 מפורטו בסכום המוערך בכ18 מליון יורו, או הלדר קוסטה שהגיע מבנפיקה עבור 15 מליון יורו) מראה על התנהלות לא כשרה וספק למעבר על החוקה של פיפ"א. מבדיקה של ההתאחדות האנגלית בעונה שעברה, לא נמצאו ראיות לטענותיו של בעלי לידס בנוגע למעורבותו של הסוכן בזכויות הכלכליות של השחקנים. דרך אגב, אחד ממיוצגיו של מנדס הוא מיגל ולוסו (קשר בן 32 בעל עבר בנבחרת פורטוגל וספורטינג ליסבון), אשר שוחרר בתחילת השנה מגנואה ועד היום שחקן חופשי. אל תתפלאו אם ימצא את עצמו בוולבס, בזמן הקרוב.
סיפורים נוספים על סוכנים ברחבי העולם ש"משתלטים" על קבוצות לא חסר, ונראה שזהו הפתח אותו הצליחו לנצל בעלי אינטרסים כאלה ואחרים בשוק ההעברות השחקנים. לפני כחודש פרסמה פיפ"א את ההמלצות כשגיבשה ועדה מיוחדת לגבי שוק העברות השחקנים. כמה מהסעיפים נגעו באופן ישיר כמגן לבעיה זו ומתוכננת הגבלה של עמלת הסוכן לעד כ5% מכל ההעברה ופיקוח חיצוני על התשלומים המועברים בכל עסקה של העברת שחקנים – הן למועדונים והן למתווכים כאלה ואחרים. כשכסכומי כסף כה גדולים מעורבים בשוק ההעברות השחקנים, תסמכו על הגאונים הפיננסיים למצוא בעבור בעלי האינטרסים פרצות חדשות בנושא אשר יעזרו להם לגזור קופונים אדירים על חשבון המועדונים וכמובן השחקנים.